והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום רביעי, 10 בפברואר 2010

זוטות מחיינו 2 - זבל זבל תרדוף

קוראיו הותיקים של הבלוג ודאי זוכרים את התפעלותי הלא מבוטלת משירות איסוף הזבל הפועל בפרוייקט המגורים שלנו. אכן לא אכחד, פעמוני דרור דנדנו באוזניי בימים הראשונים לשהותנו בארצם של בני החורין, לנוכח הסרתה הכה אגבית של המשימה הגברית המאוסה הזו מסדר היום שלי.
עד אשר גיליתי, כי ידידי הותיק אשר הוא כאח לי, הלוא הוא מרפי (ישעיהו) רודריגז גארסיא, לא טמן ידו בצלחת גם הפעם, ודפק לי וואחד קוץ שמן באליה הטריה שלי. כי הלוא אין דנדון פעמונים בלי אזעקת קאץ', חברים, וגם ביו.אס אנד איי, מסתבר, לכל סאטרדיי יש סאטרדיי נייט.

את הזבל, ידידיי, אוספים רק בשני, שלישי, חמישי ושישי על הבוקר.
מילא יום רביעי. יום אחד באמצע השבוע – מסתדרים. אבל שישי-שבת-ראשון, אונזערע טאטע אין הימעל??? מילא שכנינו המלוכסנים שביום פרוע יירדו לכל היותר על חצי רול סושי, שלושה כדורי וואסאבי וכוסית בינונית של אוזו. אבל אנחנו הלוא יהודים אנו, ושומה עלינו לאכול הרבה! לא מפני שגרגרנים אנו, חלילה. להיפך. הלוא מן המפורסמות שסגפנים וצנומים אנו משחר דברי ימינו. אלא שפשוט חובה עלינו להערות אל קרבינו מזון ומשקה לרוב על מנת שיהיה לנו כוח לעמוד על נפשנו בפוגרומים (או לחלופין על מנת שנבער בלהבה ראויה במדה ולא יילך). והרבה אוכל - קומון פאקט - מייצר הרבה זבל. הרבה זבל, ופח אַיִן...

כך מצא עצמו סחבק מתחבט בבעיה אותה לא שערו אבותיו גם לאחר כמה כוסיות הגונות של יי"ש הולנדי טוב. איך לעזאזל נפטרים משקיות זבל לא רצויות? שקית זבל שחורה – שלא לומר כמה (וכמה) - היא דבר גדול ובולט. לא מפה לבנה של שבת שאתה יכול לנער בתמימות מעושה מעל הדשא של השכנים ולא מסטיק פג-טעם שאתה יכול להדביק בזריזות מתחת לשולחן במשרד. אין זאת אלא, שהמדובר כאן בבעיה פרטיקולרית-קיומית, המצריכה חשיבה יצירתית, תחכום, תעוזה ומספר תכניות מגירה:

אופציה מס' 1: להתעלק על הדאמפסטר של הסופר-מרקט הסמוך.
יתרונות: דאמפסטר גדול ומרווח. יכול לבלוע כמה וכמה שקיות בלתי ליגאליות ולא נודע כי באו אל קרבו. בנוסף, גם קרוב לבית. רק   להחנות את הוואן ליד, שתיים שלוש שניות של פחד וזהו זה. 
Mission accomplished.
חסרונות: מאיפה לכל הרוחות יכולתי לשער, שיום בהיר אחד, בעודי מכוון את רכבי בנינוחות אל מול לועו הריחני של המיכל הירוק - יצוץ לי משום מקום ג'יפ אימתני, יעצור בחריקת בלמים מטר ממני ויפלוט מקרביו איזה רד-נק משופם שיבוא לי לא טוב...
- בו'אנה, חבוב! 'תה לא 'תכוונת לזרוק ת'גארבג' שלך אִין מיי דאמפסטר, רייט?
- מהההה? אניייי? סליחה? מה, אמממ, על מה אתה מדבר בכלל, אדוני? איזה דאמפסטר? אהההה, זה שכאן? בכלל לא שמתי לב שהוא עומד פה, מיסטר. שככה יהיה לי טוב, מיסטר. פשוט עצרתי פה כדי, ובכן, אההה, למצוא את הזהו של האיך קוראים לו, נו, שנפל לי מהשאסי של האלטרנטור. לא משהו מיוחד, סר. יום טוב גם לך, סר.
הלכה אופציה 1.

אופציה מס' 2: להתעלק על פחי הזבל של הבתים הפרטיים.
יתרונות: ככה ככה. מדובר בפחים קטנים יחסית. אפשר להסליק שקית אחת בכל פח לכל היותר. לא אידיאלי כשמצטברות הרבה שקיות, אבל מה לעשות. חלפו הימים הטובים של הדאמפסטר מהסופר-מרקט, ובכלל, אי אפשר להיות בררנים מדי בימים טרופים אלו.
חסרונות: מאיפה לכל הרוחות יכולתי לשער, שכל בית פרטי אמריקני המכבד את עצמו מתהדר בפרוג'קטורים עם חיישני תנועה, שנדלקים עליך ב-800 וואט בעיצומה של התגנבות היחידים שלך. רק זה חסר לי, להיתקל באיזה מטורלל מוגן-חוקה שיסתכל עלי במבט מרובע - שתי עיניים ושני קנים 22 מ"מ – יסנן לעברי "
get off my property!" ויאביסני עופרת יצוקה. לא תודה. המשפט "נפל בעת מילוי תפקידו" עשוי להישמע לא משהו בהקשר הזה.
הלכה אופציה 2.

אופציה מס' 3: להתעלק על הבתים הפרטיים ברחוב השני.
יתרונות: בתים ללא פחים. את שקיות הזבל מוציאים לרחוב, ולא פחות חשוב - יש איסוף גם בשבת בבוקר. קצת רחוק מהבית, אמנם, אבל נראה אידיאלי.
ואכן, בפעם הראשונה שׂשׂתי על התגלית כמוצא שלל רב. צירפתי את שקיותיי אל מערום אקראי ובאתי בדברים עם השקיות המקומיות. "שקיות", שחתי להם, "תכירו. הבאתי לכן עוד כמה קולגות לארח לכן לחברה. הן אמנם שוהות בלתי חוקיות אבל לא מתבלטות בשטח ולא עושות בעיות מיוחדות. עכשיו תעשו את עצמכן כאילו באתן יחד מהבית ובשכר זה תזכו למנוחה נכונה על כנפי הצחינה בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן". המקומיות הסכימו, כך נראה, הסכמה שבשתיקה, ונדמה היה שזהו, באתי סוף כל סוף אל המנוחה ואל הנחלה.
ובכן, עד ליל שבת הבא. מישהו – ועדין לא ברור אם מדובר בזבל אנושי או בזבל גולמי – גילה לרשויות, כך מסתבר, על הסוד הקטן שלנו. אף שקית מקומית לא חיכתה לי ולשקיותיי על הכביש באותו לילה. אבלים וחפויי ראש שמנו פעמינו בחזרה הביתה.
הלכה אופציה 3 והדרא קושיין לדוכתא. פתרונות יצירתיים יתקבלו בברכה. בין הפותרים יוגרל פח דקורטיבי בצבעי הסוואה - המילה האחרונה במחלקת סניטציה אתגרית בוולמארט. אל תגידו לא ידענו.

 

דברים שמוכרחים להפסיק לעשות באמריקה:
להאמין לתַּת-צהובונים על מדפי הנו-יאללה-קח-אותי-גם-כן בתור לקופות בסופר. לפי ה"מקורות המהימנים" שלהם, בראד פיט עזב את אנג'לינה לטובת חסידת בובוב מרחוב סורוצקין; ג'ון טרוולטה נפטר לפני שבע שנים, לא לפני שחתם חוזה ארוך טווח עם כפיל מסקרמנטו והנסיך וויליאם מתעניין הרבה פחות בנסיכה ג'וזפין ממונקו והרבה יותר ביורש העצר פרנסואה השלישי מלוכסמבורג.

 

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה