מעורב ירושלמי, שלהי שבט תשפ"ג

האיש הגוצי מרחוב יפו, ליד מייק'ס פלייס, שהביא בכנפיו את החידוש המרענן ביותר בו נתקלתי לאחרונה בגזרת נביאי הבירה: נביא על קורקינט חשמלי. ידו האחת על הכידון, ידו השניה מנופפת בעיזוז ומפיו ניתכות נבואות עברה וזעם בספרדית שוטפת על קודקוד יושבי עיר הקודש. עד שחתול אחד, שכנראה חתך מכיכר החתולות לבלות קצת בעיר ואולי גם שתה קצת יותר מדי בפאב האירי שבסוף רחוב הלל, קפץ היישר אל גלגלי הנביא, והוא, מצדו, נמרח מלוא קומתו הקצרה על פסי הרכבת הקלה.
וכשהושטתי לו יד להקימו הביט עלי בבוז השמור לנביאי תוכחה מן המעלה העליונה, ניער את בגדיו השחורים, עלה על הקורקינט והמשיך לשייט ולשפוך זעמו במעלה הרחוב בואכה כיכר ציון.

האיש שעמד ליד תחנת הרכבת עם שלט "עזרה למשפחה", מבטו מושפל לקרקע ועיניו עצומות, וגם כשניסיתי לתפוס את מבטו, כדי לומר לו א ביסעל מילים טובות יחד עם המעות, לא פקח את עיניו אף לרגע. עצוּם עיניים, ראשו מורכן מטה, רק מלמל שוב ושוב "תודה רבינו, מחילה. תודה רבינו, מחילה".

האיש שישב לפניי באוטובוס, ולפתע בלי שום התראה הסתובב אלי כמכר ותיק ואמר "מה אתה חושב? אני צריך להביא מתנה לבן אחותי לחתונה? זה אמנם בן אחותי, אבל היא לא באמת הזמינה אותי, אבל בסוף באתי בכל זאת, אבל לא באמת היה לי מקום נורמלי, אבל בעלה לא ישכח לי את זה אם אנ'לא יביא, הוא רואה חשבון בחברה גדולה, אבל אנ'לא זוכר איזה, אבל עוד מעט בטוח אני ייזכר ואני יגיד לך, אבל אחותי ממילא לא סופרת את בעלה אז מכ'פת לי, אבל בסופו של דבר זה בן אחותי שהתחתן, אז אולי אני בכל זאת צריך להביא לו משהו? מה לדעתך אני צריך לעשות?".

האיש ששכב על אי התנועה, עטוף כולו, מכפות רגליים עד קודקוד, בסחבות ושמיכות, להחם עצמו מפני הצינה הירושלמית העזה, ורק ידו מבצבצת החוצה, מקרקשת בקופת הצדקה. וכשהטלתי את המטבעות פנימה נענה לי בקול עמום אי שם ממעמקי גולם הבד שלו ואמר "ברכה לראש משביר".

האיש מאחוריי בתור לפלאפל, שראשית העריך בתשומת לב רבה את אורך התור ואת משך הזמן שנותר לשנינו לעמוד זה לצד זה עד למנה המיוחלת, וכשנוכח שנותרה לו די והותר שהות לדברים שרצה לשאת הודיע לי חגיגית כי א. שמו מאיר וב. איזו זכות גדולה נפלה בחיקי לעמוד לידו בתור, כי "אמנם כל החיים היו לי ניסים משוגעים, דברים שלא תאמין, אבל מאז שחזרתי בתשובה זה כבר נהיה מטורף לגמרי אחי. הנה, ממש הרגע חזרתי ממבשרת אחרי שהקמתי שם ארבעה אנשים מכסאות גלגלים. כן, מה שאתה שומע אחי, ארבע אלף ירוק נקי ביד. ואל תראה אותי ככה קונה פלאפל בתחנה המרכזית אחי. אני יש לי וילה עם בריכה במלחה".
ואחרי שעה ראיתי אותו שוב במחניודה, מתמקח התמקחויות של סוף יום בדוכן ירקות כאחד האדם, כאילו לא מדובר ברבי מאיר בעל הנס גרסת המאה ה-21 עם ארבע אלף ירוק נקי בכיס. וחככתי אם לומר לו שוב שלום, אבל אז נמלכתי וחשבתי שאולי עדיף שלא.

הנביא שישב על ספסל האבן מאחורי דוכן התפילין של חב"ד מול התחנה המרכזית - זקן לבן ארוך וסבוך, כיפה בוכרית גדולה וטלית קטן לבן מעל חולצה מהוהה - והתנבא אל העוברים והשבים האדישים החולפים על פניו במהירות. גם החב"דניקים החביבים החלו כבר לקפל ציודים ולא שתו עוד לבם לנבואותיו. אולם אף שנעמדתי ממש מולו, שומע-לקח בודד וסקרן בטבור עיר ושאונה, כלל לא הביט לעברי אלא נשא מבטו אנה ואנה אל עבר מאות המאזינים שסבבוהו בעיני רוחו. "מי שאומר שהוא מכבד", קרא בקול רם, "זה לא אומר שהוא מכבד. זה רק אומר שהוא אומר שהוא מכבד. כן, חברים, זה רק אומררר שהוא אומרררר שהוא מכבד. כי לומר ולעשות, חברים", נופף אצבעו בפאתוס נוכח פני הרחבה הריקה, "לומר ולעשות אלה שני דברים שונים בתכלית התכלית! בתכלית התכלית!!".

הברסלבער בכיכר ציון שרקד על עומדו עם אקוסטית חבוטה ובלנסטון חומות גדולות ושר את walk of life של דייר סטרייטס עם מילים מנוחמנות למשעי, ואז שאל אותי במבטא צרפתי כבד נוכח המדים הירוקים שלי אם "באתי מהשדה של הקרב". וכשעניתי בשלילה שלף קמע של רבי נתן, תלה לי אותו ברוב טקס על כיס המעיל הצבאי ואמר "אז שיהיה לך לפעם הבאה שתלך לשדה של הקרב. ושתדע לך, זה לא רק נגד כדורים. זה גם עובד מעולה עם בנות".

שישי במחניודה

בַּסְּטֵנְד שֶׁל בְּרֶסְלָב בַּכְּנִיסָה לְמַחְנֵיוּדָה

חָסִיד עִם גְּלִימָה שֶׁל סוּפֶּרְמֶן

קוֹפֵץ, כֻּלּוֹ אַדְרֵנָלִין

חַבַּ"דְנִיקִים עַמְלָנִים נוֹתְנִים פּוּשׁ אַחֲרוֹן

"צַדִּיק, הִנַּחְתָּ כְּבָר תְּפִלִּין?"

לְיַד רְחוֹב הָאַגָּס צֶ'ה גֶּוָארָה תֵּימָנִי

כּוֹבַע חָאקִי עִם מָגֵן דָּוִד אָדֹם

מָגֵן דָּוִד תּוֹאֵם עַל הַחֻלְצָה

עֵינָיו יוֹקְדוֹת, דָּרוּךְ כִּקְפִיץ מַבִּיט סָבִיב

וּמְטַכֵּס עֵצָה

בְּרַסְלְבֶר עִם דַּרְבּוּקָה וְצִיצִית תְּכוּלָה

נוֹשֵׁף בְּדִיגִ'ירִידוּ גָּדוֹל

עֲצוּם עֵינַיִם, מְיֻמָּן

תּוֹפֵף נוֹשֵׁף תּוֹפֵף נוֹשֵׁף תּוֹפֵף נוֹשֵׁף וְאָז עוֹצֵר

שׁוֹאֵג לַכְּלִי נַ נַח נַחְמָן מִאוּמָן

סַקְסוֹפוֹנִיסְט זָקֵן, נִרְגָּן

גּוֹעֵר בְּמִישֶׁהִי מִצְטַהֶלֶת

"בּוֹאֵנָה כַּמָּה רַעַשׁ אַתְּ עוֹשָׂה"

"דַּוְקָא חֲמוּדָה", הוּא אוֹמֵר כְּמִתְנַצֵּל

"אֲבָל דָּפְקָה לִי כְּבָר אֶת כָּל הַפַּרְנָסָה"

הַשֶּׁמֶשׁ בָּא, כִּמְעַט שַׁבָּת

הַסּוֹחֲרִים כְּבָר נוֹעֲלִים

כָּלְתָה הָרֶגֶל מִן הַמִּדְרָכוֹת

וְרַק צֶ'ה הַתֵּימָנִי עוֹד עוֹמֵד דָּרוּךְ כִּקְפִיץ

וּמְתַכְנֵן מַהֲפֵּכוֹת

...

כמה מילים על עליית "שלישי" בשביעי של פסח
על נעמה מרים ומרים-מריאן
על ק"ק אמסטרדם וק"ק מיניאפוליס
ועל חלום שהיה באמת.

בשעטו"מ כובדה נעמה בכורתי, העושה בשליחות במיניאפוליס, ארה"ב, לקרוא עליית "שלישי" בשביעי של פסח במניין הנשים של הקהילה (בקהילות מודרן-אורתודוקס רבות בארה"ב נשים קוראות בתורה במנייני נשים).
לרוב שמחתי בחרה נעמה לקרוא בטעמי המקרא של עדתנו, ק"ק הפורטוגזים דאמסטרדם, וכך התחלנו ללמוד את הטעמים עתיקי היומין בצוותא, אב ובתו, בחברותת זום טרנס-אטלנטית יומית.

כשנולדה נעמה קראנו לה נעמה מרים, לזכר דודתו של אבי, אחות סבתי, מרים-מריאן וִיֶירָה, בת הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם, שנשלחה לאושוויץ ב-14 לספטמבר 1942 ונספתה שם זמן לא רב לאחר מכן, בגיל עשרים ושתיים, בשיא פריחתה ולפני שהיה סיפק בידה להקים משפחה.
ומה שצובט את הלב אפילו יותר, הוא שאין בידינו אף לא תמונה אחת שלה ואיננו יודעים כיצד נראתה.
והנה כבר כמעט עשרים שנה נושאת נעמה בגאון את שמה ומציבה לה יד ושם בעולם.

ברגשותיי, כאביה של בעלת הקורא הצעירה, הלכו ונמזגו בשבועות האחרונים זו בזו הגאווה על בחירתה לשמר בקריאתה את מסורת אבותיה, יחד עם גאוותי מקדמת דנא על הזיכרון שהיא מציבה בחייה לדודה רבתא שלה - הלכו ונמזגו ונסתפגו להן בקרקעית תודעתי.
החזרות הרבות שעשינו יחד על ששת פסוקי העלייה, מצדן, נטעו גם אותם נטוע היטב באותה קרקעית עצמה, ודומה כי כל אלה נתערבבו להם יחדיו וחיכו בתוכי פנימה לזמנם להתעורר.

ובלילה שעבר חלמתי על קריאת התורה של נעמה.
אלא שבחלומי עבר מניין הנשים של ק"ק מיניאפוליס ממקום מושבו אשר במינסוטה המעטירה והמפשירה אל חדר "בית הכנסת של החורף" שבתוך בית הכנסת הפורטוגזי הגדול באמסטרדם (הסְנוֹחֶה).
כיון שלא יכולתי להיכנס פנימה אל מניין הנשים, ייסדתי לי למצער מעין עזרת גברים מאולתרת אצל אחד החלונות המסורגים וצפיתי בעדו פנימה. נעמה החלה לקרוא "וירדפו מצרים אחריהם" בטעמי "אזלא גריש" הגבוהים ("קדמא ואזלא" אצל אחינו האשכנזים) בקול רם וצלול, ואור רך ירד כטל על ראשה והאיר את החדר כולו.
ואז נפתחה דלת העץ התכולה, ואל בית הכנסת של החורף נכנסה אישה צעירה, שחורת שיער ועיניים, לבושה שמלת קטיפה ארוכה בגווני טורקיז וכובע קטן, תואם, לראשה. האישה התיישבה בשקט בקצה הספסל האחורי, הביטה בנעמה הקוראת ואור זרח בעיניה.
ולמרות שלא ראיתיה מעולם, ידעתי מיד מי היא.
ורציתי לומר לה ברוכה הבאה מרים-מריאן, אבל הייתי בחוץ, אצל החלון, ולא יכולתי. לפתע פגש מבטה במבטי והיא החוותה בראשה אל נעמה שעל הבימה וחייכה.
ואיקץ באישון ליל. והנה חלום

(בתמונה: בית הכנסת של החורף, הסְנוֹחֶה, אמסטרדם(

הסיפור אודות דמוקרטיה הטנק

 

)ובו יסופר סיפור שקרה באמת אודות הטנק דמוקרטיה והקורות אותו בארעא דישראל ביום כ"ה שבט ה' אלפים תשפ"ג).

 

יום אחד עלתה חבורת לוחמים מקשישים אל הרמפה המאובקת של בן גילם, טנק צנטוריון שוט קל 2ב, למרגלות תל א-סאקי, העמיסה אותו על מוביל, פרסה על תובתו הנדהמת עותק ענק של מגילת העצמאות, הכריזה בחגיגיות כי מהיום ייקרא שמו בישראל "דמוקרטיה", משחה אותו למלוכה כ"סמל המאבק" ואז לקחה אותו לטיול ברחבי ארץ הקודש.

ואני מניח כי דמוקרטיה, שעד אז קראו לו סתם 2ב ומעולם לא היה סמל לדבר והמאבק היחיד שניהל היה מול אשדות טנקי טי-55 בירוק-צהוב שגלשו ממזרח, התרגש מאד בירידות של צומת בית המכס בואכה גשר בנות יעקב, ומן הסתם נזכר בדרך ההפוכה שעשה בליל השביעי לאוקטובר 73' על זחליו, מטפס בנחישות אל הרמה העשנה, וצינה עברה בשִׁדרתו ותותחו נע ונרעד.

ועוד אני מניח, כי מסתמא כלל לא ידע שבעצם נבחר כברירת מחדל, מאחר היה קל משמעותית לסחבו מתחת לאפן של הרשויות משאר האופציות המופלאות שעלו על שולחן מוקיריו הפתאומיים (האריה השואג של תל חי, הטנק של דגניה והפרוטזה של טרומפלדור. אמיתי לגמרי, מוזמנים לבדוק אותי).

אבל המסע המופלא של דמוקרטיה הסתיים מוקדם מהצפוי, באשר המשטרה חדלה את טיול היובל שלו כבר בצומת גדות. ממרומי המוביל שלו צפה הצנטוריון הזקן בתדהמה בלתי מסותרת כיצד מנסים חבריו בני האנוש מהמלחמה ההיא לשכנע את השוטרים כי נלקח בהשאלה בלבד וכי מובטח שיחזור הביתה בשלום מיד בסוף ההפגנה, ובקרבי הפלדה שלו כבר החלה להתרקם המשאלה לחזור להיות סתם טנק 2ב בתל א-סאקי, ליד חבריו הותיקים בני גילו, הצנטוריונים 2א ו-2ג, התותח הנגרר 122 מ"מ, שתי הזלדות והבי.טי.אר.

ואני, שקראתי עוד במשרד על עלילותיו של דמוקרטיה אך לא ידעתי מה עלה בגורלו, התגלגלתי לי הביתה בסוף יום עבודה. בין צומת המפלים לצומת קצביה עלה ממש מולי מוביל טנקים, לכאורה מחזה היותר רגיל במחוזותיי, אבל לבי אמר לי אחרת. ובאמת, כשחלפתי על פניו, ראיתי שמדובר בלא פחות ממיודענו דמוקרטיה בן צנטוריון, ישמרהו צור ויחייהו, מטפס בכבדות במעלה כביש 87, וכמה עשרות מלווים על מהבהבים וניידת משטרה משתרכים מלפניו ומאחריו ועושים לו כבוד.

הנה תמו יום קרב וערבו ודמוקרטיה שב הביתה, כי עם כל הכבוד לענייניהם הבוערים של בני האנוש - כל הסיפור הזה היה קצת גדול על מידותיו בסופו של דבר. את הלילה כבר עשה על משמרתו, ברמפה הותיקה והמוכרת צפונית לתל, צופה מזרחה נוכח פני אויב. ובאשמורת השלישית, לאחר שהחליף משמרות עם 2א, ממש לפני שעצם את מדפיו - נזכר במאורעות היום שחלף, תהה בפעם האלף ההיו או חלם חלום, ואז צודד את צריחו, הנמיך את קנהו, חייך חיוך רחב ונרדם.

 

כמה ימים מאוחר יותר הלכתי לבקר את דמוקרטיה בתל א-סאקי, מרחק כמה דקות ממקום עבודתי. רציתי לבדוק מה שלומו ואיך הוא מרגיש. מצאתי אותו במקומו הרגיל, עומד על משמרתו ותותחו פונה מזרחה.

דמוקרטיה מצדו בעיקר שתק, אך מבין השיטין של שתיקותיו ניתן היה ללמוד על סעור נפשו נוכח המאורעות הדרמטיים שעברו עליו אך לפני כמה ימים. לבסוף שאל אותי מה שלום הלוחמים שגררו אותו והאם יצאו בשלום בדינם. עדכנתי אותו שבינתיים הספיקו לחזור על אותו תרגיל, הפעם עם שריונית בריטית מקיבוץ גשר, ושגם הפעם לא הגיעו רחוק. דמוקרטיה התגרד במבוכה ותהה האם לדעתי יש מקום להכין נפשית את חבריו מהתל - טנקים 2א ו-2ג והתותח הנגרר 122 מ"מ ושתי הזלדות והבי.טי.אר - למקרה שהחברים ממחאת כיפור יחליטו לזמום גם עליהם ויפתיעו אותם עם מובילים באישון ליל. "הם כבר לא צעירים", רמז בדאגה בלתי מסותרת. אמרתי לו שלא נראה לי שהחבר'ה ההם יתעסקו שוב עם תל סאקי.

דמוקרטיה נאנח אנחה ארוכה מעומק מצערותיו ואז אמר בשקט: "תנו לזיכרון את אשר לזיכרון ולמחאות את אשר למחאות. אין לנו מה לחפש בירושלים או בתל אביב, גם לא בזקנתנו וגם לא על מובילים. תנו לנו להישאר פה, במקום בו נלחמנו עד שעצרנו. עכשיו אנו נחים, וגופינו המחלידים כבר יספרו בשתיקה, לכל מי שיטה אוזנו לשמוע, את מארת הקרבות וכובד המערכה ותאלת המלחמה וזוהר הרֵעוּת וגבורת המגינים וזיו העלומים שזרח וכבה, קצר וחטוף כפריחת האביב. ואנו די לנו בזה".

ניחום אבלים, ירושלים, שבט תשפ"ג

זה שב והיכה בי היום, הפער בין קשי הצור של המוות, הולם החבטה בגופים, הזכוכיות המתנפצות, הצעקות, הסירנות, צרחות הכאב - לבין הרוך והשקט והעידון המתהלכים בינות לחדרי בית האבלים; התפרצות הרֶשע האצור הנפרקת בזוועת הרצח, אל מול שפע האור והחסד היורדים כטל על ראשי החיים שנותרו מאחור, חבוקים ועטופים בתוך אלם המילים המשתברות.

מחוץ לאוהלי המנחמים מניחות ידיים נעלמות ארגזים ארגזים של מזון ושתיה, אנשים ונשים חגים סביב בדממה, דואגים לכל צורך או מחסור. האבלים מדברים בשקט והמנחמים שחים קומתם אליהם, בבחינת עמו אנכי בצרה. על השולחן הנמוך והצר קופת צדקה מאולתרת, שקית תמרים ותמונות ממוסגרות. ובתמונות ילדים רכים, תמימים. עיניהם צוחקות.

הסב מדבר מילים של צידוק הדין, הבן הגדול, בגיל מצוות, מתאר שוב ושוב את הפיגוע לו היה עד, כנאחז במסגרת הסיפור. אחיו שותקים ומכרסמים גליליות. קריעת האבלים מגיעה כדי מחצית חולצותיהם הקטנות.
האב בבית החולים. אולי טרם יודע.

בכניסה לאוהל הנשים המלא מפה לפה אני עומד נבוך. תיכנס, אומרת לי האמא, בבקשה תיכנס עוד פנימה. אל תתבייש. ובבקשה תדבר בקול. אל תדבר רק אלי, דבר לכולן. אני לא מתאבלת פה לבדי, כולן מתאבלות פה יחד איתי. אלה כבר לא רק הילדים שלי. עכשיו הם הילדים של כולנו.

 

מעט מן האור

 

עַל הַפְּסַנְתֵּר בְּכִכַּר צִיּוֹן נַעַר, לְיָדוֹ חַיָּיל
שָׁרִים בִּשְׁנֵי קוֹלוֹת
הַתִּקְוָה וְשָׁלוֹם עֲלֵיכֶם וְאֵשֶׁת חַיִל
וְשִׁיר הַמַּעֲלוֹת

יְרוּשָׁלַיִם אֲפֹרָה, הַקֹּר חוֹדֵר לָעֲצָמוֹת
חוֹשֵׁב עַל רִבְבוֹת קְבוּרִים חַיִּים
אַנְ'לֹא נוֹשֵׁם
וְרַב אֶחָד אָמַר "תִּרְאוּ מָה זֶה
אֵיךְ אֱלוֹקִים צְבָאוֹת נוֹקֵם בָּם, בַּגּוֹיִים
תִּרְאוּ מָה זֶה, קִדּוּשׁ הַשֵּׁם"

בְּרֵסְלֵבֶר עִם בְּלֶנְסְטוֹן וְגִּיטָרָה שָׁר דַּייר סְטְרֵייטְס
עִם מִלִּים מְנּוּחְמָנוֹת
"חַיָּיל, קַח קָמֵעַ", הוּא אוֹמֵר לִי, "שִׂים בַּכִּיס לִשְׁמִירָה
תִּקַּח! אַגַּב, זֶה טוֹב גַּם עִם בָּנוֹת"

יְרוּשָׁלַיִם אֲפֹרָה, נְבִיאֶיהָ זוֹעֲמִים
בְּטוּרְקִיָּה בְּנֵי עַמִּי חוֹפְרִים שְׁכוּנָה אַחַר שְׁכוּנָה
"הַסְּטַנְדַּרְט שֶׁל כֻּלָּם זֶה לְחַפֵּשׂ שִׁשָּׁה יָמִים"
אוֹמֵר בַּטֵּלֵוִיזְיָה מָחָ"ט חִלּוּץ חוֹבֵשׁ כִּפָּה
"אֲבָל הַסְּטַנְדַּרְט שֶׁלָּנוּ זֶה שְׁמוֹנָה"

הטנקיסט של המלך

בחדר האוכל של צאלים אנחנו מפספסים את ארוחת הצהריים. האוכל, שהיה עצוב כבר בזמן הארוחה החוקי, ניבט אלינו בוש ונכלם מהצלחות.
בחדר אוכל קצינים הסמוך, לעומת זאת, חפלה מרוקאית. קצין שריון מרוקאי ראשי (להלן: "הטנקיסט של המלך") הגיע לבקר, והשולחנות עמוסים מכל טוב הארץ.
אבל במטבח אומרים לנו שאסור, ואני כמו ילד טוב ירושלים, בן לשושלת ארוכה של ילדים טובים ירושלים ששתקו וספגו בדממה, מעמיס לי צלחת עגומה במיוחד ומתיישב לאכול.

למזלי, חבריי לתאג"ד קצת יותר אסרטיביים ממני. "פיילות של אוכל יש שם", הם מכריזים, "גם אם ידחפו אותו לטנקיסט של המלך עם זונדה כמו בפיטום אווזים הוא לא יצליח לסיים עשירית", וכבר הם קמים וחותרים למגע. חייל מצוות המטבח מנסה לעצור בעדם. "איך הייתם מרגישים אם הייתי בא אליכם לעבודה ואומר לכם איך לעבוד?", הוא מתריס. "אני רופא, אחי", עונה לו הדוקטור, "כל היום הפציינטים שלי אומרים לי איך לעבוד, ואתה", נפנף באצבעו לרס"ר המטבח שניסה לחסום את דרכו עם סיגריה ביד, "אתה קודם כל תפסיק לעשן, זה לא בריא. ומה שלא יהיה, בחיים שלך אל תעשן שוב במטבח!".

לאחר שכל מי שניסה לעמוד בדרך נשתל שתול היטב באדמה - ההסתערות נמשכת ללא הפרעה. שתי דקות לאחר מכן כבר מתמלא השולחן שלנו שלל מעדני עולם, בקר חריף בחומוס וטורטיות ממולאות וכדורי פלאפל וקובה ודג מרוקאי וספינג'ים ומופלטות. אין ייאוש בעולם כלל.

הרב דרוקמן זצ"ל: קטעי זכרונות, שברי חוויות, רישומי תקופה. חלק שני (ואחרון לבינתיים)

"להאיר לרבים - במקומות האפלים":
פורים תשנ"ו, שיעור ב', ממש לפני גיוס. היינו אמורים ללכת לקרוא מגילה ולשמח במרכז קליטה כלשהו, ואז היכו החדשות: פיגוע התאבדות בדיזנגוף סנטר.
למרבה הצער, פיגועים קשים לא היו ענין זר בתקופה ההיא, אבל הפיגוע הזה פשוט גמר אותי. את כולנו. אולי היה זה מספר הילדים הגבוה בין הקרבנות; אולי המכה האכזרית אל החוֹמש בערב חג, בעיצומן של השמחה וההתרגשות ברחובות. לא יכולתי לנשום.
ברגיל לא הייתי מרואי פני הרב ביחידות. ידעתי שיש לו מספיק עומס גם בלי השאלות שלי, ומצד האמת גם לא היה לי צורך כלשהו שעלה כדי הטרחתו. אבל באותו יום, ממש לפני הנסיעה למרכז הקליטה, חרגתי ממנהגי ובאתי אליו, פשוט כדי לבקש חיזוק. לא ידעתי איך אוכל לשמח אחרים כשכולי כבוי ורצוץ.
והרב ניחם וחיזק אותי דקות ארוכות במילים עמוקות וחמות, כמנהגו הטוב. קמתי ונסעתי.
אני לא זוכר בדיוק מה עשיתי באותו ערב עם עשרות הילדים המתוקים שהמתינו לנו בציפייה גדולה במרכז הקליטה. משהו עם המחזָה, או אולי משחק תפקידים סביב סיפור המגילה. אבל אני זוכר שהחלטתי להתעלות מתחושת השבר שאפפה אותי, שנטלתי את מושכות ההפעלה ונתתי את כל מה שהיה לי, שזו היתה הצלחה גדולה ושהילדים היו בשמיים.
מאיפה הבאת את זה, שאל אותי אחר כך חבר יקר שידע איך התרסקתי קודם. שתקתי. אם אתה קורא את השורות הללו, עכשיו אתה יודע מאיפה.

הידד במעלה:
חזי המתרחב כשהייתי רואה את הרב מגיע לשטח; למחנות הקיץ ולסמינריונים ולשבתות ארגון, מחליף במכונית את חולצתו המכופתרת לחולצה התכולה עם השרוכים הכחולים וסמל בני עקיבא על החזה, והולך לדבר עם החניכים והמדריכים בכל מקום שנתבקש, כאחד מהם.
ואיך אמרתי לעצמי בגאווה (ואני בכלל עזראי שערק): הוא ראש הישיבה שלי, האיש הזה.

תאריך עברי:
הרב תמיד עודד אותנו להשתמש בתאריך העברי, לא רק בראשי מכתבים או מסמכים אלא גם בטפסים רשמיים ואפילו בשיקים בנקאיים. "למה לא, בעצם?", הכריז, "הנה, אני כותב תאריך עברי על שיקים מאז ומתמיד ומעולם לא חזר לי שיק!", ואז הוסיף בקריצה מחויכת "לפחות לא מהסיבה הזו".

קומזיץ:
לפני הגיוס אנחנו עורכים קומזיץ גדול לכל בני השיעור (בתקופה ההיא גדלנו לכדי עשרות רבות).
מדורה גדולה ליד הפנימיה החדשה, גיטרות, שירים ותפוחי אדמה בנייר כסף.
הרב, כבר אז כבן ששים וחמש שנים, מגיע לכבדנו בנוכחותו, יושב איתנו בשיא הטבעיות על האדמה, מתכבד בקרטושקעס, נותן קולו בשיר ולקינוח מעביר לנו שיעור על השיר "אני ואתה נשנה את העולם".

הנני:
נקודה בה נוכחנו כבר במהלך החודשים הראשונים שלנו בישיבה:
הרב לא אומר לא.
לאף אחד.
אף פעם.
זו אינה מליצה אלא אמת פשוטה. קודם ישיב בחיוב, ואז ייתן למזכיר ולנהג לשבור את הראש איך להכניס את כל התחייבויותיו אל סד זמנים נתון של עשרים וארבע שעות. בינינו לבין עצמנו היינו צוחקים שעמי, נהגו הנאמן, עובר השתלמויות מקצועיות במסלולי הגראנד פרי ושבקרביה של הפיג'ו 405 שלו הותקן קרוב לוודאי מנוע סילון תקני.
חתונות של תלמידים, שמחות של בוגרים, הלוויות וניחומים (להבדיל), עזרה ליחידים, עזרה למשפחות, ייעוץ, הכוונה, תמיכה, כתף, חסד, צדקה, ביקורי חיילים, צרכי ציבור, צרכי יישוב, צרכי ישיבה, גיור לאומי, פסקי הלכה. חברותא עם תלמיד שביקש.
דין אחד לשועי ארץ ולאחרון התלמידים: הנני.

כי זה כל האדם:
לב לב לב לב לב אהבה אהבה אהבה אהבה אהבה.
זו כל עצמוּת הרב כולה, ואידך פירושא הוא.
על לוח המודעות בכניסה לבית המדרש בישיבה תלה אמש מישהו דף A4 עם מילה אחת מודפסת באותיות גדולות ושחורות לכל רוחבו.
מילה אחת. כל התחושות כולן.
"יַתְמוּת".

הרב דרוקמן זצ"ל: קטעי זכרונות, שברי חוויות, רישומי תקופה. חלק ראשון

"תסלחו לי על הביטוי":
מידות טובות לרוב למדתי מהרב ומאורחותיו. אחת מהן - לשון נקייה.
הרב הקפיד מאד על נקיות לשונו. אינספור פעמים יכולנו לשמוע אותו אומר בטבעיות גמורה משפטים כמו "הרי זה ממש, תסלחו לי על הביטוי, נורא ואיום".

תשומת לב:
פעם ביקש ממני מכר קרוב, בחור שהחיים לא הקלו עמו, לקשר בינו לבין הרב ועשיתי כן. זה היה לפני למעלה מעשרים שנה. מאז, בכל פעם שהייתי פוגש ברב בשמחות ובאירועים, גם שנים רבות אחרי שקמתי מספסלי הישיבה, היה קודם כל דורש בשלומי ואז מוסיף ושואל "ומה שלום הבחור הפלוני ההוא?". מעולם לא שכח.

מילתא דבדיחותא:
הרב היה מתבל את שיעוריו בבדיחות (לעתים רק יושבי השורות הראשונות היו מצליחים לשמוע את הבדיחה וצחוקם היה מעביר אחורנית גלי הדף סקרניים לאורך השורות "מה הוא אמר מה הוא אמר מה הוא אמר מה הוא אמר??").
בדיחה אהובה עליו, שבעיניי גם משקפת יפה את סלידתו מענייני כבוד:
שני רבנים תקועים בפקק תנועה בלונדון.
בשלב כלשהו השוטר מסמן להם לנסוע ואומר לרב שעל ההגה "go on, go on".
קדימה, אומר הרב השני לחברו, למה אתה לא מתקדם? הוא אמר לך לנסוע.
הוא לא דיבר אלי, ענה הנהג, אני הגוֹאוֹן הגוֹדוֹל.

בית מדרש:
הגולנצ'יקים בשיעור שלי קיבלו מתישהו בשירותם הצבאי משימת לוקסוס, ללוות אנשי שב"כ מיחידה 504 במכוניות מרצדס אזרחיות בתוך לבנון. בתקופת המשימה שיכנו אותם במלון צפון בקריית שמונה. מעין עולם הבא. בעגה הצבאית קוראים לתקופת זוּלה כמו זו בשם שאיננו בשפה נקייה, אשר אצלנו הבני"שים עבר גיור לחומרא והפך ל"בית מדרש".
יום אחד מגיע הרב לבקר, נכנס לבית הכנסת היפה של מלון צפון, שהחבר'ה הפכו לישיבה זוטא, מביט סביב, פורש ידיו ואומר "פששששששש, איזה ב-י-ת מ-ד-ר-ש יש לכם פה".
(הוא כמובן לא התחיל להבין - עוד ביטוי שלו, אגב - למה כולם מולו מחניקים צחוק כבוש. אני בטוח שגם לו היו מסבירים לו לא היה מבין. כה נקיה היתה דעתו).

פורים:
פורים תשנ"ה, הראשון בישיבה. הולכים לקבל את פני הרב בביתו. הוא לבוש באקישטע חסידי ושטריימל (שהולמים אותו מאד) מניף את ידיו באוויר, אחת מהן אוחזת בקבוק יין גדול, והשמחה מתחילה.
שלושה שבועות לפני כן איבדנו חבר קרוב בתאונת דרכים קשה, ובפורים, דווקא בתוך שמחת החג, שב הכאב הנורא, צף ועלה.
גם בתוך המעגלים הסוערים והשמחה המדבקת ידע הרב לתמרן בין אחריותו כלפי מאות תלמידי הישיבה האחרים לבין הצורך לשבת איתנו על שפת השבר. אלבום התמונות שלי מלא בתמונות שלו מחבק אותנו, כואבים ודומעים, קרוב קרוב אליו בטבור המעגל.

בנין עדי עד:
הרב ערך את החופות של כולנו. מאות מאות תלמידיו. כל שהיינו צריכים לעשות מצדנו הוא לעדכן את המזכיר שלו בתאריך, וזהו.
אני זוכר חופה אחת שהתקיימה בחוץ, כמנהג אחינו בני עדות אשכנז. גשם זירזף, נספג בבד הקטיפה של החופה, התנקז לו אל טבורה, בדיוק באמצע של המגן דוד, ומשם זלג כטל חרמון היישר על קודקודו של הרב. הרב, מצדו, לא נע ולא זע ממקום עומדו. כשהוא הולך ומסתפג, המשיך את החופה כרגיל, עד לברכה החותמת שהיתה שגורה בפיו עבור כל זוג וזוג:
יהי רצון, שימלא הקב"ה כל משאלות לבכם לטובה
יהי רצון, שיהא ביתכם בניין עדי עד.

אָבִי אָבִי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו: הרב דרוקמן זצ"ל

ביום רביעי, כ"ט בטבת תשנ"ד, שרר ערפל כבד בהרי ירושלים. כשחזר האלוף נחמיה תמרי, אלוף פיקוד המרכז, מתחקיר בטחוני - נקלע מסוקו למצוקה בשל הראות הלקויה, הסתבך בכבלי חשמל והתרסק על מגרש המסדרים של הפיקוד. כל נוסעי המסוק נספו.
זה היה היום השני של שבוע הישיבה שלי (שבוע בו שוהים תלמידי ישיבות תיכוניות/תיכונים דתיים בישיבות בהן הם שוקלים ללמוד בעתיד) בישיבת ההסדר אור-עציון. הלילה לא היה משהו, בהתחשב בכך שישנתי על מזרון לרוחב רצפת חדר פנימייה בעל שמונה מיטות, אבל החוויה המפוקפקת ההיא התמסמסה נוכח ההתרגשות שבהשתתפות בשיעורו של ראש הישיבה, הרב חיים דרוקמן.

את קירות חדר השיעורים בבית ראש הישיבה כיסו ספריות ממסד ועד טפחות, והספרים שגדשו אותן היו עמוסי סימניות. התלמידים, ואני בתוכם, ישבו צפופים ודחוקים, אחזו מחברות ועטים והמתינו.
באיחור של כמה דקות נכנס הרב לחדר, עיניו אדומות ולחות. לא הבנו מה קרה. ידענו על האסון בפיקוד מרכז אך איש לא חשב לקשר זאת לרב או לשיעור. הרב פתח את פיו וניסה לדבר אך לא הצליח. "הלא תדעו", אמר לאחר כמה דקות בקול מרוסק לתלמידים ההמומים שישבו מולו, "הלא תדעו, כי שר וגדול נפל היום בישראל".

זו היתה ההיכרות הראשונה שלי עם הרב, וכדרכן של היכרויות ראשונות - הותירה בי חותם עמוק. באותו ערב חורפי בחדר השיעורים, כמו גם בפעמים רבות לאחר מכן, כתלמידים מן המניין, יכולנו לחוש בעוצמה את לבו הטוב פועם למולנו, חם ושופע, כן ורגיש, ללא כל קליפה של אגו או מחיצת בושה.
שנותיי בישיבה, ודאי אלו שבאו אחריהן, חידדו הבדלים רבים בתפיסת עולמי אל מול זו שלו, אך אהבתי הגדולה לרבי נותרה בעינה, לא תלויה בדבר. הוא ערך את הקידושין בחתונתי, הקשיב בסבלנות לשאלותיי ודרש בחום בשלומי ובשלום הקרובים לי כל אימת שפגש בי - גם שנים לאחר שקמתי מספסלי בית המדרש.

גם ראשי ישיבה נערצים ואהובים הם בני אדם, וגם הם טועים. כשהכשילו, להבנתי, לבו הטוב - מעולם לא חששתי לומר זאת, ובפעם אחת גם הייתי בין יוזמי וכותבי מכתב מחאה שיועד אליו לאחר החלטה מסוימת שיצאה מאתו. לא ראיתי שום סתירה בין אהבה לביקורת. כאב לי מאד כשראיתי בוגרים אחרים נוקטים מילים קשות כנגדו או משמיטים את תוארו. חלקי מעולם לא היה עמהם.

שלום לעפרך, מרן ראש הישיבה, מורי ורבי האהוב והטוב. מורי בחכמה ורבי במידות טובות. כמה נכון וראוי לקרוא עליך את המילים ששמעתי מפיך כשראיתיך לראשונה, לפני עשרים ותשע שנים.
הלא תדעו, כי שר וגדול נפל היום בישראל.

בתמונה: רב ותלמידו.

...

לידי בטיילת תל אביב זוג צעיר עם עגלת תינוק, מרוטים ועייפים כמו טנקיסטים אחרי פריסת זחל. מדובר, זיהיתי מיד, בסיבוב ההרדמה הקדוש, זה שהררי הררים של שפיות הדעת תלויים בו. מבחינת הזוג הטרוט, זאת היה לי ברור מאד, בטל העולם ובטל שאונו ובטלו בריותיו ועצר מהלכו, ורק דבר אחד קיים ועומד בו כרגע, תמצית הכוסף אליה עורגת כל ישותם: שנת היורש.

אלא שהיורש, מצדו, החליט דווקא לקום, כי למה לא בעצם, ונשא קולו בבכיה רמה. האם הצעירה הרימה עיניים מבוהלות אל בעלה, לאמור "מוצץ! עכשיו!!". המוצץ, מצדו, כדרך בני מינו הנבזיים, התחכם להיעלם לו דווקא כשגורל הלילה כולו מונח היה על כף המאזניים, לשבט או לחסד. הגבר, אימת הלילה הלבן נושפת בעורפו, פשוט התיישב כמות שהוא על רצפת הטיילת, לקח את תיק הצד של אשתו, ניער בפראות את כל תכולתו על הרצפה והחל לנבור בה נואשות. סוף דבר, המוצץ נמצא, התינוק נרדם, להורים שלום (לפחות בינתיים).

כל הזמן הזה התבוננתי בהם מהצד בהזדהות של אמת, ואז גם נזכרתי בפעם ההיא שלא הצלחנו למצוא בכל הבית ולו מוצץ אחד לרפואה מבין שלל מוצצי הבכורה. השעה היתה הרבה אחרי חצות הליל. היה ברור לשנינו כי יעלו עשבים בלחיינו לפני שהיורשת תירדם ללא הפקק האנושי הטמיר ונעלם. הבטנו זה בזו ללא מילים, בינינו זורחת ועולה הבנה בהירה מאד: כל שנותר לנו עכשיו הוא המוצא האחרון, זה שלאחריו הייאוש המוחלט. המצדה של הפתרונות. המוצץ שבגן.

הגן בקיבוץ שבו גרנו היה בית חד קומתי בשיפולי הדשא הגדול. לא בדיוק שוד הכספת הגדול בבנק המרכזי של שווייץ. גררתי כיסא קטן מחצר המשחקים, נכנסתי חלק דרך החלון, קטפתי את המוצץ המיוחל מתא החיתולים של שליטת הלילה ובאתי לקפוץ חזרה מהחלון הביתה; אל השינה, אל הגאולה.
עד היום אינני יודע מה בדיוק גרם לאזעקה שהצלחתי לא להפעיל בהלוך להיזכר להזדעק בחזור. אבל, ייאמר לזכותה, כי לאחר שכבר נזכרה למלא את חובתה - ללא ספק נתנה עבודה יפה. תוך שניה וחצי כבר האיר עלי איש ניידת הביטחון של הקיבוץ, נפיל בעל שפם אדירים, בפנסו האימתני.

ישוב בבושת פנים על אדן החלון, כיאה למי שנכשל כישלון חרוץ בבוחן בסיסי שלב א' בקורס פורצים, רגל בפנים רגל בחוץ, סוככתי על עיניי מול הסנוורים שהיכו בי, הרמתי לאט לאט את שתי ידיי באוויר, ואז נופפתי מעדנות במוצץ הארור אנה ואנה. שומר הלילה, מצדו, הבליע חיוך גדול, סב על עמדו, צעד אל ארון החשמל, ניתק את האזעקה, רעם "לילה טוב, גבר", נכנס לרכבו המהבהב כחלחלות ונסע לדרכו בלי לומר מילה.