בחדר האוכל של צאלים אנחנו מפספסים את ארוחת
הצהריים. האוכל, שהיה עצוב כבר בזמן הארוחה החוקי, ניבט אלינו בוש ונכלם מהצלחות.
בחדר אוכל קצינים
הסמוך, לעומת זאת, חפלה מרוקאית. קצין שריון מרוקאי ראשי (להלן: "הטנקיסט של
המלך") הגיע לבקר, והשולחנות עמוסים מכל טוב הארץ.
אבל במטבח אומרים לנו שאסור, ואני כמו ילד טוב ירושלים, בן לשושלת ארוכה של ילדים
טובים ירושלים ששתקו וספגו בדממה, מעמיס לי צלחת עגומה במיוחד ומתיישב לאכול.
למזלי, חבריי לתאג"ד קצת יותר אסרטיביים ממני. "פיילות של אוכל יש שם", הם מכריזים, "גם אם ידחפו אותו לטנקיסט של המלך עם זונדה כמו בפיטום אווזים הוא לא יצליח לסיים עשירית", וכבר הם קמים וחותרים למגע. חייל מצוות המטבח מנסה לעצור בעדם. "איך הייתם מרגישים אם הייתי בא אליכם לעבודה ואומר לכם איך לעבוד?", הוא מתריס. "אני רופא, אחי", עונה לו הדוקטור, "כל היום הפציינטים שלי אומרים לי איך לעבוד, ואתה", נפנף באצבעו לרס"ר המטבח שניסה לחסום את דרכו עם סיגריה ביד, "אתה קודם כל תפסיק לעשן, זה לא בריא. ומה שלא יהיה, בחיים שלך אל תעשן שוב במטבח!".
לאחר שכל מי שניסה לעמוד בדרך נשתל שתול היטב באדמה - ההסתערות נמשכת ללא הפרעה. שתי דקות לאחר מכן כבר מתמלא השולחן שלנו שלל מעדני עולם, בקר חריף בחומוס וטורטיות ממולאות וכדורי פלאפל וקובה ודג מרוקאי וספינג'ים ומופלטות. אין ייאוש בעולם כלל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה