והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שני, 12 בדצמבר 2022

...

לידי בטיילת תל אביב זוג צעיר עם עגלת תינוק, מרוטים ועייפים כמו טנקיסטים אחרי פריסת זחל. מדובר, זיהיתי מיד, בסיבוב ההרדמה הקדוש, זה שהררי הררים של שפיות הדעת תלויים בו. מבחינת הזוג הטרוט, זאת היה לי ברור מאד, בטל העולם ובטל שאונו ובטלו בריותיו ועצר מהלכו, ורק דבר אחד קיים ועומד בו כרגע, תמצית הכוסף אליה עורגת כל ישותם: שנת היורש.

אלא שהיורש, מצדו, החליט דווקא לקום, כי למה לא בעצם, ונשא קולו בבכיה רמה. האם הצעירה הרימה עיניים מבוהלות אל בעלה, לאמור "מוצץ! עכשיו!!". המוצץ, מצדוכדרך בני מינו הנבזיים, התחכם להיעלם לו דווקא כשגורל הלילה כולו מונח היה על כף המאזניים, לשבט או לחסד. הגבר, אימת הלילה הלבן נושפת בעורפו, פשוט התיישב כמות שהוא על רצפת הטיילת, לקח את תיק הצד של אשתו, ניער בפראות את כל תכולתו על הרצפה והחל לנבור בה נואשות. סוף דבר, המוצץ נמצא, התינוק נרדם, להורים שלום (לפחות בינתיים).

כל הזמן הזה התבוננתי בהם מהצד בהזדהות של אמת, ואז גם נזכרתי בפעם ההיא שלא הצלחנו למצוא בכל הבית ולו מוצץ אחד לרפואה מבין שלל מוצצי הבכורה. השעה היתה הרבה אחרי חצות הליל. היה ברור לשנינו כי יעלו עשבים בלחיינו לפני שהיורשת תירדם ללא הפקק האנושי הטמיר ונעלם. הבטנו זה בזו ללא מילים, בינינו זורחת ועולה הבנה בהירה מאד: כל שנותר לנו עכשיו הוא המוצא האחרון, זה שלאחריו הייאוש המוחלט. המצדה של הפתרונות. המוצץ שבגן.

הגן בקיבוץ שבו גרנו היה בית חד קומתי בשיפולי הדשא הגדול. לא בדיוק שוד הכספת הגדול בבנק המרכזי של שווייץ. גררתי כיסא קטן מחצר המשחקים, נכנסתי חלק דרך החלון, קטפתי את המוצץ המיוחל מתא החיתולים של שליטת הלילה ובאתי לקפוץ חזרה מהחלון הביתה; אל השינה, אל הגאולה.
עד היום אינני יודע מה בדיוק גרם לאזעקה שהצלחתי לא להפעיל בהלוך להיזכר להזדעק בחזור. אבל, ייאמר לזכותה, כי לאחר שכבר נזכרה למלא את חובתה - ללא ספק נתנה עבודה יפה. תוך שניה וחצי כבר האיר עלי איש ניידת הביטחון של הקיבוץ, נפיל בעל שפם אדירים, בפנסו האימתני.

ישוב בבושת פנים על אדן החלון, כיאה למי שנכשל כישלון חרוץ בבוחן בסיסי שלב א' בקורס פורצים, רגל בפנים רגל בחוץ, סוככתי על עיניי מול הסנוורים שהיכו בי, הרמתי לאט לאט את שתי ידיי באוויר, ואז נופפתי מעדנות במוצץ הארור אנה ואנה. שומר הלילה, מצדו, הבליע חיוך גדול, סב על עמדו, צעד אל ארון החשמל, ניתק את האזעקה, רעם "לילה טוב, גבר", נכנס לרכבו המהבהב כחלחלות ונסע לדרכו בלי לומר מילה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה