הרב דרוקמן זצ"ל: קטעי זכרונות, שברי חוויות, רישומי תקופה. חלק ראשון

"תסלחו לי על הביטוי":
מידות טובות לרוב למדתי מהרב ומאורחותיו. אחת מהן - לשון נקייה.
הרב הקפיד מאד על נקיות לשונו. אינספור פעמים יכולנו לשמוע אותו אומר בטבעיות גמורה משפטים כמו "הרי זה ממש, תסלחו לי על הביטוי, נורא ואיום".

תשומת לב:
פעם ביקש ממני מכר קרוב, בחור שהחיים לא הקלו עמו, לקשר בינו לבין הרב ועשיתי כן. זה היה לפני למעלה מעשרים שנה. מאז, בכל פעם שהייתי פוגש ברב בשמחות ובאירועים, גם שנים רבות אחרי שקמתי מספסלי הישיבה, היה קודם כל דורש בשלומי ואז מוסיף ושואל "ומה שלום הבחור הפלוני ההוא?". מעולם לא שכח.

מילתא דבדיחותא:
הרב היה מתבל את שיעוריו בבדיחות (לעתים רק יושבי השורות הראשונות היו מצליחים לשמוע את הבדיחה וצחוקם היה מעביר אחורנית גלי הדף סקרניים לאורך השורות "מה הוא אמר מה הוא אמר מה הוא אמר מה הוא אמר??").
בדיחה אהובה עליו, שבעיניי גם משקפת יפה את סלידתו מענייני כבוד:
שני רבנים תקועים בפקק תנועה בלונדון.
בשלב כלשהו השוטר מסמן להם לנסוע ואומר לרב שעל ההגה "go on, go on".
קדימה, אומר הרב השני לחברו, למה אתה לא מתקדם? הוא אמר לך לנסוע.
הוא לא דיבר אלי, ענה הנהג, אני הגוֹאוֹן הגוֹדוֹל.

בית מדרש:
הגולנצ'יקים בשיעור שלי קיבלו מתישהו בשירותם הצבאי משימת לוקסוס, ללוות אנשי שב"כ מיחידה 504 במכוניות מרצדס אזרחיות בתוך לבנון. בתקופת המשימה שיכנו אותם במלון צפון בקריית שמונה. מעין עולם הבא. בעגה הצבאית קוראים לתקופת זוּלה כמו זו בשם שאיננו בשפה נקייה, אשר אצלנו הבני"שים עבר גיור לחומרא והפך ל"בית מדרש".
יום אחד מגיע הרב לבקר, נכנס לבית הכנסת היפה של מלון צפון, שהחבר'ה הפכו לישיבה זוטא, מביט סביב, פורש ידיו ואומר "פששששששש, איזה ב-י-ת מ-ד-ר-ש יש לכם פה".
(הוא כמובן לא התחיל להבין - עוד ביטוי שלו, אגב - למה כולם מולו מחניקים צחוק כבוש. אני בטוח שגם לו היו מסבירים לו לא היה מבין. כה נקיה היתה דעתו).

פורים:
פורים תשנ"ה, הראשון בישיבה. הולכים לקבל את פני הרב בביתו. הוא לבוש באקישטע חסידי ושטריימל (שהולמים אותו מאד) מניף את ידיו באוויר, אחת מהן אוחזת בקבוק יין גדול, והשמחה מתחילה.
שלושה שבועות לפני כן איבדנו חבר קרוב בתאונת דרכים קשה, ובפורים, דווקא בתוך שמחת החג, שב הכאב הנורא, צף ועלה.
גם בתוך המעגלים הסוערים והשמחה המדבקת ידע הרב לתמרן בין אחריותו כלפי מאות תלמידי הישיבה האחרים לבין הצורך לשבת איתנו על שפת השבר. אלבום התמונות שלי מלא בתמונות שלו מחבק אותנו, כואבים ודומעים, קרוב קרוב אליו בטבור המעגל.

בנין עדי עד:
הרב ערך את החופות של כולנו. מאות מאות תלמידיו. כל שהיינו צריכים לעשות מצדנו הוא לעדכן את המזכיר שלו בתאריך, וזהו.
אני זוכר חופה אחת שהתקיימה בחוץ, כמנהג אחינו בני עדות אשכנז. גשם זירזף, נספג בבד הקטיפה של החופה, התנקז לו אל טבורה, בדיוק באמצע של המגן דוד, ומשם זלג כטל חרמון היישר על קודקודו של הרב. הרב, מצדו, לא נע ולא זע ממקום עומדו. כשהוא הולך ומסתפג, המשיך את החופה כרגיל, עד לברכה החותמת שהיתה שגורה בפיו עבור כל זוג וזוג:
יהי רצון, שימלא הקב"ה כל משאלות לבכם לטובה
יהי רצון, שיהא ביתכם בניין עדי עד.