הערה על הערת שוליים:אין, פשוט אין מספיק מילים כדי לתאר את ההישג המדהים של "הערת שוליים", שלאחר שכבש בסערה את קאן ואת פרסי "אופיר" – הביא אותה גם במועמדות מרשימה במיוחד לאוסקר.
העובדה שסרט המתאר את המתרחש בין כתליו של חוג זעיר באוניברסיטה העברית ומבוסס כולו על מושגים וניואנסים פנים-ישראליים, פנים-אקדמיים ואף פנים-חוגיים סופר-אזוטריים, מצליח לחלחל דרך אינספור מעגלים תרבותיים המתקיימים מחוץ לעולם הסגור המתואר בו - ודאי נזקפת לזכותו של האמן שיצר אותו ולזכות כשרונו יוצא הדופן. אבל אף יותר מכך, נדמה לי שיש בה כדי להעיד כאלף עדים על עוצמתה המופלאה של השפה הקולנועית כשפה פורצת גבולות. כבוד.
דוקטור יאיר ומיסטר לפיד:
ספיקינג אוף שחיטת פרות אקדמיות קדושות (מתחביביו העיקריים של "הערת שוליים") - כל מי שהתמזל מזלו להסתובב קצת בקמפוסים של האוניברסיטאות בישראל ודאי החניק בשבוע שעבר צחוק כבוש בשעה שהחבר'ה הטובים מהמועצה להשכלה גבוהה לבשו כאחד את החליפה של האיומים ועשו לבר-אילן נו-נו-נו גדול על התכנית המקוצררת שלהם ללימודי דוקטורט.
אז כן, לא נעים שדבר כזה יוצא פתאום החוצה הודות לסטודנט מפורסם אחד, אבל דחילק, מכובדיי, בגדר מה בדיוק היתה התכנית הזאת עד היום? סוד מוחלט בהחלט? מידע בטחוני מסווג? הרי התכנית ללימודי פרשנות ותרבות על מסלולי הבזק שלה לתארים מתקדמים קיימת בבר-אילן כבר שנים וכולם יודעים את זה, וממש לא אפול מהכיסא אם יתברר ששכפולים כאלה ואחרים שלה קיימים גם באוניברסיטאות אחרות. אפשר ורצוי בהחלט להתווכח האם הרעיון הגלום בבסיסה ראוי או לא, אבל אם חושבים חבריה הכבודים של המל"ג שעלה בידם למרוח אותנו בזעזוע המדומה הפתטי שלהם - ובכן, על כגון דא הלוא כבר נטבע הניב ההרמנויטי שמקורו (להשערת רוב החוקרים, למעט שטולמן ופריצברג) בקאנון של האסכולה הפוסט-דטרמיניסטית משלהי תקופת הניאו-רנסנס הפסאודו-קלאסי בצפון-מזרח פרובנס במחצית השניה של המאה החמש עשרה, "יאללה יאללה".
"מעט מן האור...":
חמישי שעבר, בנייני האומה. יומולדת שלושים לאחותי היפה, ואנחנו חוגגים בהופעה של עידן רייכל. לא בהכרח מוסיקאי פורץ דרך, רייכל. המלודיות שלו רכות, מחניפות לאוזן. האמת, רבות מהן די דומות זו לזו. ובכל זאת, רייכל הוא אחד המוסיקאים המצליחים בישראל, וגם מחוצה לה, ונדמה לי שהסוד שלו נעוץ ביכולתו הכנה לצאת מן הספוט ולחלוק את הבמה שווה בשווה עם חבריו לפרויקט. הפסנתר שלו ממוקם תמיד בצד - ממש ליד האגו, כנראה. לא ענין נפוץ אצל מוסיקאים, האופי הזה, אבל רייכל מוכיח עד כמה הוא עשוי להשתלם.
ממש לפני ההופעה נעמדים אלף איש על רגליהם ומוחאים כפיים בהתלהבות. מן היציע אנחנו מבחינים בראש שיבה חוצה את האולם המלא, כמשה בים סוף. נשיא המדינה הגיע במיוחד לראות את עידן רייכל מבצע שיר שכתב. כמה ימים קודם לכן ביקר הנשיא במרכז קליטה, וילדה אתיופית ששרה בטקס לכבודו שבתה את לבו. כל הלילה ישב וכתב ולמחרת שלח את התוצאה לרייכל, שהלחין.
לאחר שרייכל שר את שירו של הנשיא, עוזב האחרון עם פמלייתו וההופעה מעבירה הילוך. על הבמה תערובת מופלאה של עדות. אני מביט סביבי. מאות מאות של אנשים יפים, יודעים את כל המילים בעל פה, שרים ומתנועעים ועיניהם נוצצות. בינתיים, על הבמה, אבי וואסה האתיופי מעלה לקדמתה ילדה קטנה, בלונדינית. הם אוחזים ידיים ורוקדים יחד, קופצים בהתלהבות. קודם לכן באותו שבוע שבה הגזענות וחשפה את פניה המחליאים בקריית מלאכי ובמבשרת ציון, וקצת קודם לכן גם בבית שמש ובפתח תקווה - מציפה בי תחושה עמוקה של בושה וגם קצת ייאוש. אבל קרן של אור בקעה מבנייני האומה בלילה ההוא, והחושך, נדמה, שב לרגע ונדחק אל פינתו, אבל וחפוי ראש.
