הנהג

"סומוס הומאנוס! סומוס הומאנוס!", צרח ברשת הקשר נהג הקטר מתאונת הרכבת בספרד שגבתה שבעים ושמונה נפשות. כך שוב ושוב, לפי העדויות. "אנחנו בני אדם! אנחנו בני אדם!"

"אנחנו בני אדם!".

כל אותו יום הדהדה בראשי הזעקה הזו. חדה ושורפת, חוזרת ונשנית בכאב מצמית, שובה את לבי באנושיותה. מעין גלעין מזוקק של אמת הנצרף מן ההכרה המטלטלת של בעליה, לפיה מה שהיה לא יהיה עוד.

מה ביקש לומר דרכה?

האם ביקש לבטא את חוסר האונים שלו נוכח כישלון מערכות הבטיחות של הרכבת; להסביר כי לא היה בכוחו לשנות את התוצאה או להשיב את הגלגל אחורנית?

האם ביקש לחפות על עצמו נוכח ההאשמות החמורות העתידות להיות מוטחות בו? (קראתי שתועד בעבר מתרברב על המהירות בה נהג את קרונותיו).

אולי רמז על שעות עבודה מטורפות שהביאו אותו אל קצה כוחותיו כבן אנוש ומשם אל טעותו האיומה?

איני יודע,

אולם לרגע ראיתי בדבריו זעקה איומה של תשובה. שבריר שניה לאחר שהבין מה חולל, בקעו מפיו מכל המילים שבעולם דווקא המילים האלה, מילותיו של אדם העומד עירום ועריה נוכח נד מים אדיר אשר בעוד רגע קט יתנפץ על כל ישותו, והוא מתחנן לאלוהים, או לבני האדם, או לשניהם גם יחד, שיכירו באפסיותו, באנושיותו, בחדלונו. שיעניקו לו בחסדם חמלה, רחמים, מחילה.