והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום חמישי, 18 ביולי 2013

יום השואה תשע"ג

גם דעאל, אחי הצעיר, כותב על סבא שלנו, אורי (פיליפ) רודריגז גארסיא, שנרמס, צעיר וחולם, עם כל משפחתו תחת המגף הנאצי, מותיר אחריו לפליטה רק את אבי.

המרחק קטן כל כך. זה סבא, לא מישהו הרחק למעלה בשושלת המשפחתית. סבא. רוב מוחלט של הילדים בעולם מכירים את סבא שלהם. כל כך קרוב. כל כך רחוק.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה