המעפיל

בעצם נקיונות הפסח בדירה הקטנה בדיור המוגן, קרב אלי אבא כממתיק סוד וביקש שאצא איתו אל הגינה "לעבור על כמה תכניות", ותיכף ומיד הבנתי שזהו עוד פרק בסאגת "עבר הירדן המזרחי" הלא נגמרת בגינה שלו.

גינתו הצנועה של אבא מתוחה בין שתי יחידות חיצוניות של מזגנים תעשייתיים גדולים. חלקת אלוהים קטנה של כמה מטרים. דשא סינתטי מתוח בקפידה לאורכה, מלוא החופן אדניות ועציצים בזוקים בנדיבות על שני צידיה, ובתוכם פרחים מרהיבי עין בשלל צבעים. בניגוד לבנו, רוצח הצמחים הידוע שמצליח להרוג אפילו קקטוסים סגפניים במיוחד, החזיק אבא מאז ומעולם בנפש של נוטע, הזקוק לשתילה, לגידול ולהשקייה כאוויר לנשימה. זכורני איך בביתם הקודם היה מצווה עלי פעם בכמה זמן למלא שני דליי מים, ואז לפסוע בעקבותיו כטוביה החולב כדי להשקות אי אלו צמחים נשכחים ונידחים בשלושת גינות הבניין, כאלה שמלבדו איש לא שת לבו אליהם, ומן הסתם תמו לגווע לאחר שעזב.

שמֵח אפוא אבא בגינתו שמחה גדולה, שותל וזורע, מנביט ומשקה ורואה ברכה בעמלו.
אלא שכאן לא מסתיים הסיפור. כי מעבר למנוע המזגן המזרחי, נחשקת ונוצצת, קורצת לה הארץ האסורה: עוד כברת אדמה קטנה, ראשיתה במנוע המזגן וממנו משתרעת ועולה במדרון מתון עד לגדר התוחמת של הבנין, ועל הקיר לשמאלה שלושה מדפי עץ ישנים, רחבים וארוכים.
כברת האדמה הזו מפחידה מאד את מנהל הדיור המוגן הצדיק, הדואג לדייריו דאגה של אמת משל היו הוריו שלו, וזאת מחששו (המוצדק) שמא ימעד אבא ויפול במעלה או במורד המדרון הקטן. אלא שכדי לא לפגוע באבא לא פירט או הסביר את מניעיו ורק מתח קו דמיוני בין הגינה החוקית לעבר הירדן המזרחי הנכסף וקבע מסמרות לאמור כי זהו "שטח ציבורי האסור בכניסה".

אבל אבא, פורץ גדרות כל חייו, על אחת כמה וכמה אם הן בלתי נראות, לטש עיניים אל החלקה האסורה מהרגע הראשון. "קודם כל", שח לי ביום חורף אחד לפני כמה חודשים, "קודם כל, כל אחד יכול לראות שבחלקה הזו יש הכי הרבה שמש בכל הגינה, וזה פשוט בזבוז גמור לא לשתול בה כלום. זה קודם כל. וחוץ מזה, תסתכל על שלושת המדפים האלה פה משמאל, הם ממש מתחננים שישימו עליהם עציצים, הרי בשביל זה שמו אותם פה מלכתחילה. ועכשיו תקשיב לי טוב, אנחנו הולכים לכבוש את החלקה החדשה, לקבוע עובדות בשטח, ממש כמו המעפילים. ואיך קובעים עובדות בשטח? שותלים! על אפו וחמתו של המנדט. לכן אנחנו פוצחים היום במבצע מסווג, שם קוד "גבעת הכלניות". אתה תחפור עם המכוש הזה, הנה כאן, גומות קטנות לאורך המדרון, אני אביא זרעים של כלנית שקניתי בסוד במשתלה, ואנחנו הולכים לשתול אותם מהר מהר בלי שאף אחד ישים לב.
ניכר היה באבא שהוא נהנה הנאה מרובה מהמבצע הסודי שהגה ויזם, אבל אני נבוכתי מאד. ידעתי שלא יוכל למתוח טפטפות (או כפי שהוא קורא להן: "מטפטפות") אל הגינה האסורה, מפחד הרשויות, והמשמעות הישירה של שתילת גבעת הכלניות החדשה היא שיהא עליו להעפיל מדי פעם אל עבר הירדן המזרחי עם משפך מים כדי להשקותן. אבל מה היה לאל ידי לעשות? להמרות את פיו בפניו לא באמת יכולתי. שתלתי אפוא בזריזות עשרים כלניות מחתרתיות באדמת המדרון, כשאבא בעמדת חיפוי ותצפית למעלה במרפסת.

והנה עכשיו, ערב פסח, לאחר שכלניות עקשניות ראשונות החלו להיאחז בקרקע הטרשית ולפרוח כדגלים אדומים של התרסה, ניתוץ מוסכמות ופריצת דרך, נפנה אבא אל החלק הבא של התכנית: שלושת המדפים שעל הקיר משמאל. ובחזונו של אבא, לא פחות ולא יותר, מחווה לגנים התלויים בבבל: אדניות בוגנוויליה לבנה מימין, אדניות בוגנוויליה סגולה משמאל, ובתווך, מתרוננות באדום-צהוב בוהק, אדניות לנטנה ססגונית, זו שבירושלים של ילדותי היינו מכנים "קולולוש" על שום פרחיה הקטנים המתפזרים כפתיתי קונפטי ברוח.
מועד תחילת המבצע, הכריז אבא, מיד אחרי פסח, כשכל הצוות חוזר למבול של מטלות בעבודה ולא יהיה פנוי מדי לשים לב לתמרון המחתרתי באגף הצפון מזרחי של החלקה האסורה. "כעת אני בעצם רק מכניס אותך לסוד העניינים, שתהיה מעודכן", אמר וקרץ קריצה רבת משמעות.

כלוא בשנית בין פטיש חלומותיו של אבא לסדן דאגתו של המנהל, באתי ושחתי לאמא את פרטי המעשה. "המנהל צודק במאה אחוז", פסקה אמא נחרצות ושמה קץ לדיון. הסבריי הרומנטיים על חשיבות המבצע החדש לנפש הנוטע הידועה של אבא נפלו על אזניים קשובות אך מעשיות מאד, ומהן ניתזו והתנפצו אל מכיתות הצור של המציאות ונגדעו באבם. "יש לו כבר גינה אחת וזה מספיק לגמרי", הכריזה אמא, "גם ככה אני מתה מפחד מהמדרגות שיורדות אליה". "ומה יהיה אחרי פסח?", שאלתי, "איך נעצור את המבצע?". "חמישים שנה שאני נשואה לאבא שלך", חייכה אמא, "הכל שאלה של ניווט. מנווטים החוצה חלום אחד ובמקומו מנווטים פנימה חלום אחר שיסיח את הדעת. זו כל התורה כולה. את זה תשאיר לי".

אבל אבא עולה לילה לילה על יצועו וחולם על מרבדים אדומים של כלניות באדום מחציף ועל אשדים פורעי חוק של בוגנוויליה לבנה מימין, בוגנוויליה סגולה משמאל ו"קולולוש" בוער בתווך, משתפכים כמניפה מרום המדפים ועד לרגבי הארץ המובטחת; מתכנן תוכניות, בודק תחזיות אקלים, משרטט לוחות זמנים, מתאם עמדות שתילה, חיפוי ורתק, מאפס שעונים, מחייך לעצמו וממתין לשעת כושר.

יום ירושלים תשפ"ה: הר הבית בידינו

 

לכבוד יום ירושלים - סיפור שכנראה יכול לקרות רק בירושלים...

בקיץ לפני שנתיים החלטתי לעלות לראשונה בחיי להר הבית. לא חשתי צורך קונקרטי להתפלל שם, גם לא לזקוף במוצהר את קומתנו הלאומית. רק לטייל מעט סביב. בכל זאת, יש לנו אתר משמעותי וטעון כל כך ממש מתחת לאף, לא נעלה נעיף מבט?
אז נכנסתי לגוגל וגיליתי שכל אחד יכול לעלות להר בלי שום בעיה או תיאום מראש, בשעות קבועות, ממש משער הכניסה לגשר המוגרבים שליד הכניסה הדרומית לכותל.
אגב, אף שעלייתי נשאה בסופו של יום אופי אנתרופולוגי למדי - כדי לא לצער אנשים יקרים לי אפילו ניצלתי את העובדה שהייתי בכנרת קודם לכן וטבלתי כדת וכדין, לצאת ידי חובת המחייבים, דקיימא לן שלוחי מצווה אינן ניזוקין (וכמו שתיווכחו עוד מעט, זה גם עבד לי לא רע).

בחזרה לבוקר העליה - טעות מס' 1: באתי עם שורטס. באמת שאין לי מושג על מה חשבתי (או לא חשבתי). אבל בעוד שאם אתה בא על קצר לבית הכנסת מקסימום לא תכובד בחזנות - בהר הבית, מסתבר, הכללים קשוחים יותר. הושיט לי אפוא איש הוואקף חצאית ארוכה בצבעי צהוב/אפור, החווה לעבר רגליי וסימן סימנים שאינם משתמעים לשני פנים. חליק, אמרתי, נתחבר לצד הסקוטי שלי. לבשתי את החצאית המסורבלת מעל למכנסיים ונכנסתי פנימה.

עד מהרה נתחוורו לי שלוש אמיתות מבאסות למדי. הראשונה, להסתובב עם חצאית ארוכה זה לא כיף (בנות, איך אתן עושות את זה?). שתיים, לא-מוסלמים לא יכולים להיכנס למסגדים, ושלוש, צל הוא מצרך נדיר למדי על ההר, שבצהרי אוגוסט, עם רחבות האבן העצומות שלו, הרגיש קצת כמו מחבת ענקית על האש. אבל חליק, הגענו עד כאן, ננסה להפיק את המירב.
הסתובבתי לי אפוא אנה ואנה, מנסה לתכנן את מסלול הליכתי לפי נקודות הצל המועטות הבזוקות פה ושם. כשהתרחקתי קצת מזרחה ועליתי על מעין במה נמוכה שמעתי לפתע מאחוריי רעש עמום ומתגלגל. הבטתי לאחור וראיתי אשד זועם מאד של אנשים מתפרץ כלבה שחורה מתוך המסגד. בטבור האשד המתכדרר פנימה והחוצה יכולתי לזהות מיטת מת ירוקה ופתוחה, כמנהג עדות השוהדא, מיטלטלת כספינה טרופה על כתפי ההמון, וכל האופרציה המפוקפקת הזו שועטת במפלס קריזה מקסימלי היישר אלי.

לקח לי כמה רגעים יקרים להבין בכלל מה קורה, ואז עוד כמה, יקרים לא פחות, להבין שאני עומד מול היופי-חי הזה בפריקינג חצאית, ושגם אם אתחיל לרוץ מן הסתם לא אגיע רחוק.
עד שחלפו להם כל הרגעים הללו כבר שעטו המלווים הראשונים מרחק כמה מטרים ממני. אבל בעוד שאני נסוג לאחור בצעדי אולפניסטית מדודים מאד ובקצב חסר כל סיכוי, שבר לפתע מוביל הלוויה שמאלה לכיוון אחד השערים המזרחיים של ההר והתהלוכה חלפה ממש על פניי בהבל חם של עצבים, "בּילְרוֹח בִּילְדָּם" והרבה מאד הכרזות נחושות מאד בדבר היותו של אללה, ובכן, הכי אכבר - מותירה אותי נטוע הלום על מקומי בחצאיתי הצהובה/אפורה, מנסה להבין מה בעצם קרה לי הרגע.

אחר כך, בשוק המוסלמי, הבנו משני שוטרי מג"ב כבירים באפודים עמוסים שהשהיד שבהלוויתו השתתפתי פסיבית הוא ככל הנראה מחבל שהורידה הפלוגה שלהם יום קודם במזרח העיר. ומוכר המיצים הקבוע שלי רק הניד ראשו בעייפות ואמר מה בכלל חיפשת שם תגיד לי, צרות? ועוד עם חצאית, יא ראב. הנה תלמד לך כלל, מקומות קדושים מדי ואוגוסט לא הולכים יחד יא עאמי. בפעם הבאה לפחות תלך בחורף. וואלה גם יחסוך לך את החצאית על הדרך.

משחת העלומים של אבא

כילד קטן היה אבא לוקח אותי לשוק מחנה יהודה (להלן, בפשטות, מחניודה) בכל יום שישי. אבא היה אז גבר בשיא אונו, חד תנועה ונמרץ, מפלס את דרכו בהחלטיות בתוך ההמון כחרטומה הבוקע של ספינת קרב. ואני, חולמני, מתנשף וקרוע עיניים, רץ אחריו מתחנה לתחנה וממשימה למשימה.

התחנות שלנו בשוק היו קבועות: פיתות וחלות במאפייה של חָבָּה, פירות וירקות אצל האחים מוסא וניסים לוי, קפה מהשקים הגדולים בחנות הקטנה של אדון דנון עב המשקפיים (ככל הנראה הרוכל היחידי במחניודה שלא צעק צעקה אחת מימיו); ודגים וגבינות אצל אורי ובניו, הדגים נשלפים חיים מבריכת המים הקטנה ומובאים אל קיצם בסגנון עדות המאפיה הסיציליאנית עם אלת עץ לראש (כשאני מתחבא מאחורי גוו של אבא עצום עיניים, אוטם את אזניי בידיים קטנות עמוסות שקיות ומתפלל שהדג פוגש כבר בשלב זה את בוראו - אי שם בגן העדן השמור לדגים הצדיקים שזכו לעלות על שולחן שבת המלכה ולזכות את צאן ישראל קדושים לקיים "כל האוכל דג ביום דג ניצל מדג" - ולא יחליט לעשות לנו סלטות אחרונות של פרידה בתוך השקית באוטובוס חזור).

והנה היום נתהפכו היוצרות, ואני לוקח את אבא לשוק. שמא יסבור הסובר כי אותות השנים יעדנו מעט את תנועותיו החדות של אבא וימתנו את שצף הליכתו? אז יסבור. אמנם הרגליים כבר לא קלות כשהיו, אולם כנגדן הצטייד אבא במקל הליכה אשר בעיניו הריהו כשרביט קסמים לכל דבר ועניין. המעלית בדיור המוגן מבוששת להגיע? ידפוק אבא במקלו בקוצר רוח על דלת המתכת כדי לזרז אותה. התנועה בדרך חברון בשיאה והרמזור ממאן להתחלף? יניף אבא את מקלו כמשה על ים סוף, יעצור את עשרות הרכבים השוטפים כבזק את אחד מעורקי התנועה הגדולים של ירושלים, ויעבור בינותם מעדנות כבני ישראל הקוטפים פירות ותופינים בקרקעית הים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם.
והנה גם בשוק מנופף אבא בשרביטו כחרבו הממורטת של בונפרטה, בוקע בעזרתו את זרם האדם השוצף לשניים ומחיש פעמיו בתווך. ואני, גדול ורחב גרם וגבוה ממנו בראש, אץ רץ אחריו כילד חרד, בדיוק כמו אז.

גם כיום קובע אבא את סדר התחנות, וכעת ביקש מראש להקדים ולהגיע לבית המרקחת שבשוק הפתוח. כמה וכמה פעמים חזר על בקשתו ואני אמרתי הכל בסדר אבא, נלך קודם כל לבית המרקחת, בדיוק כמו שביקשת. ומקסימום גם אם נשכח יש עוד בתי מרקחת בירושלים ברוך השם, אין לחץ. אבל אבא מצדו נעץ בי מבט של "אתה לא מבין כלום, סְחוֹרֶק" (שזה משהו כמו "קונדסון" בהולנדית) ואז שב וחזר על בקשתו במשנה תוקף, לעקור מלבי כל פירור כפירה ושאור ספק.

ואמנם, תיכף עם בואנו למחניודה, לאחר שאבא עוד הספיק ערבית זריזה ב"זוהרי חמה", שמנו פעמינו אל בית המרקחת המדובר. הרוקח, לשעבר שכן שלנו בבית וגן, בדרך כלל מצהיל פניו למראה אבא, אך הפעם נתכרכם ונעץ בי מבט מודאג. "מה שלומך רבי דוד", בירך את אבא בלבביות חרֵדה, אך אני כבר יכולתי לחוש את חשרת בשורתו מתקדרת מעל ראשינו, וזו אמנם לא איחרה לבוא. הנה כי כן, מסתבר, ניצחו אראלים את המצוקים, והיהודי הישיש שהיה רוקח לאבא את משחת הפלאים של העלומים לחיזוק שורשי השיער נתבקש בשיבה טובה לבית עולמו. בבחינת "נפלה עטרת ראשנו" מילולית ופיגורטיבית כאחד.

הדבר יצא מפי הרוקח ופני אבא חפו. נזדרז אפוא בעל הבשורה לרכך את הולם בשורתו ושח לאבא כי קיים יהודי נוסף בעולמו של הקדוש ברוך הוא, אמנם בערך בן גילו של הראשון ואולם עודנו בחיים חיותו, אשר רוקח משחת עלומים דומה משל עצמו. אלא שמשחה זו - אין הוא, היינו הרוקח, יכול לערוב לאבא על איכותה ועל תוקף קסמיה.

הבטתי במחזה כשרוי בתוך חלום. לא הצלחתי להחליט ממה אני נדהם יותר, מאבא העומד שפוף, חמש שערות ספוּר עגוֹל עודן מחזיקות מעמד על ערבות הישימון של פדחתו, ומחשב מחדש את מסלול גורל בלוריתו האבודה, מהרוקח, שאשכרה הצליח למכור לאבא כל השנים האלה בלי למצמץ את אשליית רעמתם של שמשון והאריה גם יחד, או מעצם קיומו המתגלה לעיניי של יקום מקביל ובו יהודים ישישים רוקחים משחות עלומים סודיות לשימור פדחות חבריהם לשנתון.

ומכל מקום, אחרי כחמש דקות תמימות בהן היה שקוע אבא בלבטים מהפכי כליות ולב, מעביר מבטים פזורי דעת הלוך ושוב לאורך שורות הקופסאות והבקבוקונים, ננערתי, הנחתי יד רכה על כתפו, ואמרתי אבא, נדמה לי שאפשר לשחרר. אבא נשא אל הרוקח ואלי זוג עיניים שואלות, מסתפקות, ושנינו הנהנו לעומתו הנהון של השתתפות בצער ושל צידוק הדין, נאנחנו סימולטנית ושתקנו. סב אפוא אבא קדורנית אל עבר היציאה, הושטתי לו את שרביט הקסמים שלו, ידי מנחה את גוו השחוח, וקמנו ויצאנו אל שחר של עידן חדש.

סוכות תשפ"ה: הבלדה על דוד סקוט

 

כְּבָר סִפַּרְתִּי לָכֶם עַל הַדּוֹד שֶׁלִּי יֵיצִי
שֶׁיָּדַע אֵיךְ לַחְתֹּךְ תַּ'מַּצּוֹת בּוּל בַּחֵצִי
וְאוֹדוֹת גְּבוּרוֹתָיו שֶׁל הַדּוֹד שֶׁלִּי מֶנוּ
שֶׁיָּדַע כְּמוֹ גָּדוֹל אֵיךְ לִגְנֹב תַּ'עֲנֵּנוּ
וְהַיּוֹם אֲסַפֵּר עַל הַדּוֹד שֶׁלִּי סְקוֹט
שֶׁהָיָה הַמֶּקְגָייוֶר שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת 

***

מִנֹּעַר לָמַדְנוּ מִשְׁנָה פְּסוּקָה
הַמְּטַיֵּל בְּאַרְצֵנוּ פָּטוּר מִסֻּכָּה
לֹא "אוֹרוֹת מַקִּיפִים", לֹא סוֹד וְלֹא דְּרָשׁ
"הִלְכַת עוֹבְרֵי דְּרָכִים" מְפֹרָשׁ
אַךְ לֹא אִישׁ כְּדוֹד סְקוֹט יֵשֵׁב בְּצֵל קוּלָא
"הֲבָּאנוּ לַחֶלֶד לִחְיוֹת בּוֹ בְּזוּלָה?
עֲזוֹבְתִי בְּאִמָּאשְׁךָ", שָׂח לְדוֹד מֶנּוּ
"אֲנִי אוֹכֵל בַּסֻּכָּה רָאס בִּן עֵנוּ"

פַּעַם בַּקֶמְפִּינְג בְּנַחַל מִכְמָשׁ
פָּרְקוּ פּוֹעֲלִים פַּח צְפַרְדֵּעַ חָדָשׁ
"הֲרֵי כָּאן סֻכָּה" צָהַל אָז הַדּוֹד
סִכֵּךְ כִּדְבָעֵי וְיָשַׁב לוֹ לִסְעֹד
אֲבָל כְּפִי שֶׁלָּמַד, בֵּין שִׁיפּוּד לְטָלֶה
גַּם פַּח מֵהַנַּיְלוֹן בַּסּוֹף מִתְּמָלֵּא
מִתְּהוֹם אַשְׁפָּתוֹת, עָטוּר סְחִי וּמְדֻבְלָל
חֻלַּץ אַךְ בְּקֹשִׁי דּוֹד סְקוֹט הָאֻמְלָל

וּפַעַם אַחַת, בֶּאֱמֶת הַתּוֹרָה
זָמַם עַל קִירוֹת אַמַּת מַיִם צָרָה
דָּחַק לוּחַ עֵץ בֵּין דֹּפֶן לְגֶרֶם
סִכֵּךְ בַּזָּרִיז וְסָעַד לוֹ בַּזֶּרֶם
וּלְפֶתַע פִּתְאוֹם גָּאֲתָה הַנְּבִיעָה
כִּמְעַט בָּאוּ סוֹעֵד וְטַרְפּוֹ עַד טְבִיעָה
אַךְ דּוֹד סְקוֹט נֶעֱמָד, סְפוּג מַיִם כֻּלּוֹ
וּפָסַק "זֶה כִּמְעַט 'מִצְטַעֵר' - אֲבָל לֹא"

וּבַפַּעַם הַהִיא, בַּמַּכְתֵּשׁ, בְּתָּשְׁמָ"ה
זִהָה הַדּוֹד סְקוֹט עֲגָלָה רְתוּמָה
"שָׁלוֹשׁ דְּפָנוֹת!", שָׂשׂ, "וְעוֹד בְּלִי לָבוּד!"
סִכֵּךְ וְשִׂקֵ"ש וְנָפַל לוֹ שָׁדוּד
אַךְ כְשֶׁנַּמְנוּ מִתַּחַת שִּׁיטָה מְצִלָּה
אֶל גִ'יפּוֹ שָׁב-חָזַר אָז הַבַּעַל-עֲגָלָה
וְהַדּוֹד הַמִּסְכֵּן, מְסַפְּרוֹת הַבְּרִיּוֹת
הִתְעוֹרֵר מְצֻנָּן בַּכְּנִיסָה לַקְּרָיוֹת

וְזוֹ הָיְתָה הַבָּלָדָה עַל דּוֹד שֶׁלִּי סְקוֹט
שֶׁהָיָה הַמֶּקְגָייוֶר שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת

)בתמונה:
הַדּוֹד סְקוֹט, לוֹחֵם וּבַנַּאי
מַגְשִׁים עֶקְרוֹנוֹת בַּחֲזִית סִינַי(

מסעות האוצר של הגיברת לודמילה

האישה עמדה בעקבים גבוהים, עגילי ענק וכובע רחב שוליים ליד פינת איסוף הגזם שבקצה החנייה וסימנה לי בתנועות ידיים נמרצות להתקרב אליה. משקרבתי, לא בזבזה זמן מיותר על ענייני היכרות, מבוא או הקדמה, החוותה בידה על ענפי דקל גמדי שנחו להם בקצה הפינה ושחה לי בנחת, משל היינו מכרים ותיקים ולא שני בני אדם זרים לחלוטין שנפגשו אך הרגע, "אני חשבתי שזה יהיה מאד יפה בלובי בבניין שלי, מה אתה תָּאמָרְתָּה?". משכתי בכתפיי. "לא יודע", אמרתי, הם גזומים, ובלי מים הם יתייבשו בסוף, לא?". האישה הניפה ידה בביטול. "לא תִּתְיַבְּשׁוּ ", פסקה, "זה דווקא יהיה יפה מאד. אתה יכול תִּסְחוֹבְתָּ לי אותם?".

הבטתי רגע לאחור אל הרכב שלי ואל שלל שקיות הסופר המחכות בקרבו, כולל קפואים, אבל האישה מצדה הפגינה חוסר סבלנות ניכר מאד, ועל כן נטלתי בזהירות מלוא זרועותיי ענפי דקל והלכתי אחריה. "נעים מאד", אמרה האישה, "אני הגיברת לודמילה. אני גַּרְתָּה פה עוד קצת למטה. ואיפה אתה תַּגוֹרְתָּ?" "אני גר ממש ליד איפה שחניתי", אמרתי. "מצוין", הניעה ראשה בסיפוק, מחשבת תועלות עלומות שטרם ירדתי עדי פשרן, "מצוין. אז אנחנו שכנים".

כמה ימים לאחר מכן, כשארבה לי שנית באותה שעה ובאותה פינת גזם עצמה, הפעם עם שידה עצומת ממדים שאיוותה לה לשלל, חל טוויסט מעניין בעלילה. "שלום הגיברת לודמילה", אמרתי, "אני ממש אשמח לסחוב לך את השידה, אבל אני חייב לשים רגע משהו בבית". "מצוין", אמרה הגיברת לודמילה בנחת, "מצוין. אז אני תַּבוֹאתָּה איתך לַבָּיְתָּה שלך". "לא לא, אין צורך", אמרתי במבוכה, אף מבלי שנתחוורו לי עד תום השלכותיו הרות הגורל של האירוע, אבל אצל הגיברת לודמילה, כבר הבנתם, לא אנחנו קובעים את אופי ההתרחשויות. "אההה", סקרה את הבית בשביעות רצון בלתי מסותרת, "אההה, אז פה אתה תַּגוֹרְתָּ".

מני אז ואילך, אחת למה ימים, היתה הגיברת לודמילה ממתינה בסבלנות לשעות הערב, ואז מגיחה ממארבה, דופקת מעדנות על דלתי ומצוותת אותי באורח חד צדדי עד מאד למסעות איסוף האוצרות שלה ברחבי פינות הגזם של העיירה.
אם את ענפי הדקל מהפגישה הראשונה שתלנו יחדיו בלובי, הרי שהמציאות שבאו אחריהן השתבצו להן לאורך חדר המדרגות (הגיברת לודמילה התגוררה בקומה האחרונה). ומכל מקום, את סף דלת ביתה לא חצו מעולם.

לאחר כמה מסעות איסוף כבר נתחוור לי היטב כי הגיברת לודמילה אינה אלא אגרנית-על-חלל, אשר כמו כל אגרן ראוי לשמו שומרת את חללו היקר של ביתה פנימה לטובת אוצרות אגדיים עתידיים, ובינתיים מפזרת את שללה בחלל הבניין כולו. "לא בַּלְמַעְלָה!" פסקה שוב ושוב בנחרצות, "פֹּה תַּשִׂימְתָּה".
במעין מחווה לבבית של אלוהי האגרנים, היתה לודמילה הדיירת היחידה בקומה האחרונה, מה שהותיר מקום יקר מפז לאוצרות שזכו לעבור את מחסום הלובי וחדר המדרגות ולהתקרב אל הקודש פנימה; אל הטמיר והנעלם, אלי הארץ האסורה, הנסתרת מעין אנוש - דירתה של לודמילה גופה.

אל החלל הזה עצמו ציוותה עלי לודמילה בערב קיץ אחד להעלות אקווריום ריק וגדול ממדים אליו הכווינה אותי במסגרת מסע האיסוף הרביעי או החמישי אל פינת הגזם שליד תחנת המשטרה. ברגע של חוסר ריכוז אווילי אף שאלתיה אם יש לה בכלל דגים לאכלס בהם את המציאה החדשה, אולם היא רק הביטה בי במבט של אגרנים ותיקים הבזים לגמדים טרוטי העיניים שאינם מסוגלים להתעלות אל גודל המציאה ומקלקלים את חגיגת האגירה בשאלות קטנוניות ונעדרות מעוף אודות הכאן והעכשיו.

כמתמודד שהגיע אל השלבים הסופיים בתחרות, נרגש מגודל המעמד ומהבעת האמון, החלתי להנדס בזהירות את אקווריום הענק אל קרבי ערימת המציאות הממוזלות שגדשה את חלל הקומה העליונה. אולם אז, ברגע מר ונמהר אחד, נפלו עליי השמיים, כמשמעו. הזווית העליונה של תפלץ הזכוכית הארור הזיחה ככל הנראה ממקומו מגש חרסינה מעוטר ועליו סרוויס קפה שלם שהבהיק וזרח והאיר את כל חדר המדרגות מרוב יוקרה וכבוד וחשיבות עצמית. לא פחות מארבעה ספלוני פורצלן קטנטנים גלשו חיש מהר במורד הר המציאות-השוות-במיוחד והתנפצו לעשרות מכיתות של בושה שנצטלצלו ברתת ובאימה לרגלי מיטיבתן מוכת ההלם.

"מה אתה תַּשִׂיתָּה?!?", פכרה לודמילה אצבעותיה נוכח הקטסטרופה. עגיליה הגדולים נעים ונדים בתנועות עזות יחד עם ראשה המסרב להאמין. דממה של בתר-אסון ירדה באחת על חדר המדרגות. בוש ונכלם פתחתי את פי כדי להביע את צערי הנורא, אך בקרביה הגועשים של לודמילה כבר נחרץ דיני לשבט. היא נצמדה אל הקיר כדי לפנות מקום ראוי לשמו למצעד הבושה שלי, פסקה בקול חד "עכשיו אתה תַּלָכְתָּ בַּבָּיִת שלך", הסיטה את שולי כובעה הרחב אל עבר פניה כאומרת "מבחינתי אתה כבר לא עומד כאן בכלל", שתקה שתיקה רבת משמעות וזעזוע מאחרי גווי המתרחק, ולא שבה עוד לדפוק על דלת ביתי לעולם.

יום הזיכרון תשפ"ד: אחיי גיבורי התהילה

הגדוד שלי, שלחם והגן במלחמה במשך מעל מאה וחמישים יום, בתחילה בגזרת הצפון ואז בגזרת עזה, לא ספג אבדות בנפש. תודה לאל על חסדים קטנים.
מ"פ בגדוד לחם כחבר כיתת כוננות באחד מקיבוצי העוטף ונפצע קשה, אך ב"ה השתקם.
לוחם בגדוד השכן, רס"ב עזריה יחזקאל ז"ל, מהטנקיסטים הותיקים בחטיבה (אם לא הותיק שבהם) נפל במוצאי חנוכה, ד' בטבת, בגזרת מרגליות. בן חמישים ושלוש שנים היה בנופלו. הוא הנופל היחידי במלחמה משורות החטיבה.

למעשה, מבין כל נופלי חטיבות המילואים במלחמה הכרתי אישית רק אחד, יקר ומיוחד.
אבל בעצם - הכרתי את כולם.
באנגלית אומרים it takes one to know one, ואני משוכנע שאני לא המילואימניק יחיד שחש כך; שכל מי שמשרת ביחידת מילואים לוחמת וקורא על הנופלים במערכה מקרב חטיבות המילואים מזהה אותם, גם אם לא פגש בהם מעולם.

המורעל, הבדחן, שומר הסביבה, הפז"מניק, החייכן, המרובע, החולמני, המאלתר, המקומבן, אוהב החיות, ההוא עם השאלות קיטבג, המזווד, הטבעוני, הבשלן המפתיע, השוקיסט, ההוא שמארגן חפלות, ההוא שתמיד יתחיל כדורגל.
הימני המושבע, השמאלני המושבע, הקפלניסט, המתנחל מגב ההר, הסטלן, הדוס-על-חלל , הקיבוצניק, הכופר שמשלים מניין, המקושר ששכן של דוד שלו בבור בקריה, הרוחניק שמודט בנגמ"ש, ההוא שבקבוצות ויודע הכל ראשון.
הרווק הנצחי, הדון ז'ואן, המאוהב, הנשוי הטרי, האבא לקטנטנים, האבא למתבגרים, האבא לחיילים, הסבא לנכדים...

עשרות עשרות האלפים שיצאו מהבית בעצם החג ורצו להגן על הבית מבלי להסס ומבלי לשאול לשאול ומבלי להביט סביב לראות מי עוד מגיע.
עשרות הרכבים שראיתי על הכבישים בדרך צפונה, רבים מנוסעיהם בבגדי חג, צופרים, פותחים חלון וצועקים אחד לשני "בהצלחה!".
מאות הרכבים החונים מחוץ לימ"ח, ועוד ועוד לא מפסיקים להגיע, זורקים את הרכב איפשהו בשטח, היכן שאפשר, מעמיסים את התיק על הגב ומתחילים ללכת ברגל אל סככות הטנקים.
אני מכיר את כולם, מתוקף הידיעה הבהירה שהיחידה שלהם היא בבואה כזו או אחרת של זו שלי. ולכן זה כואב ושורף בלב גם כשלא מכירים אישית. כי גם אם היחידות משתנות - ההוויה היא אחת, והיא מתחת לעור והיא זורמת בדם והיא בנימי הנפש.
כי כולנו, אבל באמת, רקמה אנושית אחת.

כל כך הרבה נופלים במלחמה הקשה הזו, חיילי סדיר ואנשי שב"כ ושוטרים ולוחמי ימ"מ וחובשי מד"א ואיחוד הצלה ולוחמי כיתות הכוננות ואזרחים גיבורים למכביר.
אבל השורות הללו מוקדשות לאחיי לוחמי חטיבות המילואים, שזינקו כאריות באמצע החיים כדי להגן על הבית והסתערו בעוז וברעות לוחמים, עוד יום ועוד איתור ועוד יעד ועוד משימה, בנחישות, בהתמדה, באומץ לב - עד שנפלו במערכה הכבדה.
אחיי גיבורי התהילה. רקפות בין הסלעים.

בתמונה: רס"מ איתי פרי ממודיעין, נשוי להילה ואב עדו, גיל ואורי. קשר מ"פ בגדוד 8111, חטיבה 5. נפל בחנוכה, כ"ז בכסלו תשפ"ד. בן שלושים ושש בנופלו.
איתי שלא הכרתי, אבל הכרתי.

יום השואה תשפ"ד: פסקול פנימי

1.
סבי אורי עם אבי דוד, במרפסת ביתם ברחוב מירהאוזנסטראט 22, אמסטרדם.
זו התמונה היחידה שיש בידינו מסבא.

2.
 איני יודע מתי בדיוק צולמה, אך יכול לשער זאת. אבא נראה פה כבן שנה וחצי, היום בבירור קיצי וחם. אבא יליד ינואר 1939, כך שהדעת נותנת כי התמונה צולמה בקיץ 1940.

3.
הנאצים פלשו להולנד וכבשו אותה במאי 1940. הם לא נטפלו ליהודים מיד. טבעת החנק התהדקה לאט לאט, אך בנחישות ובהתמדה.
האם בעת שצולמה התמונה (בידי מי? סבתא?) כבר הבחין סבא בעננים ההולכים ומתקדרים מעל למרפסת הקטנה? מעל לקן החם - אבא, אמא וילד קטן - שבנה בעמל?

4.
שנים הבטתי בתמונה הזו שוב ושוב. היא הרי היתה כל מה שנשאר.
השמועה במשפחה לאורך העשורים האחרונים גרסה שהדיירים הנוכחיים בדירה לא נותנים להיכנס וחבל על הזמן והמאמץ, ולכן גם כשהייתי באמסטרדם לא נסעתי לרחוב מירהאוזנסטראט. במקום זאת ניסיתי לדמיין את המרפסת הזו בעיני רוחי, לפי המקטע שצולם בתמונה, והיא נראתה לי כמעין מרפסת שיכון כזו, מוקפת אבני חיפוי אדומות, ללא נוף.

5.
אבל בקיץ האחרון, עת קבענו שני אבני נגף בין מרצפות חזית הבניין ברחוב מירהאוזנסטראט 22, הזמינה אותנו ליזט, הדיירת הנוכחית, באדיבות רבה אל הבית פנימה. עלינו במדרגות העץ התלולות לקומה 1 ונכנסנו לראשונה אל חללו הנעים של הבית. ישר ביקשתי מליזט רשות לצאת למרפסת, ושם סוף סוף נסגר לי המעגל.

6.
המרפסת קטנה וצרה, משקיפה אל הגינה היפה והמוריקה שבחצר. פשוט מזווית הצילום של התמונה ניתן היה לראות רק את אבני החיפוי של הבנין ואת אלה של הבנין הסמוך (ועוד בשחור לבן(.
המרפסת מהתמונה התגלתה אפוא במציאות כמרפסת מקסימה, שיוצאת מדירה צנועה אך יפה ומוארת, בבנין נאה, ברחוב שקט ונעים בעיבורי העיר.

7.
ופתאום התחברו לי כל החלקים. סבא שבתמונה קיבל לפתע חיים וצבע. הוא ודאי החזיק היטב היטב את אבא, כי המעקה הנמוך היה ממש בסמוך למקום עומדו, ונתן לקרני השמש ללטף את בנו הקטן. יחדיו השקיפו על הגינה ועל העצים והציפורים והפרחים. לאחר מכן נכנסו פנימה וסבא ודאי הניח את אבא בחזרה בזרועותיה האוהבות של סבתא שרה ואז, אני ממשיך לדמיין, אולי לקח את האופניים (שבטוח היו לו) מחדר המדרגות, יצא אל הרחוב המוצל והנעים, הדריך את אופניו על מפתן הבנין, ממש היכן שמשוקעות היום שתי אבני הנגף, ורכב אל חנות המוסיקה שלו ברחוב אוטכרטסטראט 39, במרכז העיר, לצד התעלה הגדולה.

8.
 והיום, הרי רואים בתמונה, יום קיץ נעים היה, והשכנים ודאי אמרו שלום, והעצים הוריקו - ממש כפי שהוריקו מעלינו בקיץ 2023, ומי התעלות התנוצצו בשלווה - ממש כפי שהתנוצצו למולנו ברחוב אוטכרטסטראט, והנערות בשמלות הקיץ המתנפנפות עברו על פניו, מדוושות על אופניהן - ממש כפי שעברו על פנינו.
וסבא דיווש ונשם, דיווש והביט סביבו, והכל נראה היה נורמלי ומתרונן ממש כפי שהיה קודם, לפני הכיבוש הגרמני. ולבו ודאי אמר לו שבסוף הכל יהיה בסדר.
אבל האופל, מצדו, הלך והתעצם והתחתר לו במעמקים, כלבה שחורה.

9.
אני זוכר איך זה היכה בי גם בפירנצה, בחצר בית הכנסת עוצר הנשימה שלה, מול שמות יהודי העיר הטבוחים החרותים על לוחיות המתכת השחורות.
זה פשוט לא נתפס לי בשכל, איך גם מתחת ליופיה המתפרץ של העיר הזו, בירת האמנות של אירופה; מתחת לשכיות החמדה המופלאות שלה - כבר הלך האופל וגאה והתחתר במעמקים, עד שהתפרץ באחת מטבור ההדר והיופי, כטורף פראי הזונק במפתיע מתוך כלוב עלום.

10.
אמסטרדם, קיץ 1940.
פירנצה, קיץ 1942.
עוטף ישראל, סוכות 2023.
הטבע מתרונן, היופי מתפרץ, הנפש גואה, הלב מתרחב ונרגע.
אבל במעמקים, הולך ונדרך, הולך ומתעצם - כבר מתחתר האופל כלבה שחורה. כחית טרף הוא אורב וממתין, חושף ניביו, שולף טפריו ומחכה לפקודה.

חרבות ברזל: רעבעצן שפרה ומלחמתה במלאך המשחית

בחולפי בשעת לילה על פני תחנת האוטובוס הגולנית הבחנתי בה, קטנה וצנומה, חבושה פאה ושמלה שחורה וארוכה לגופה. היא סקרה שוב ושוב את הצג האלקטרוני שליד התחנה, כמו מצפה לאיזו ישועה נחבאת, אבל ידיה התופסות את ראשה לימדוני מאליהן אודות כתובת הביעוסים שודאי כבר היתה מרצדת לרוחבו בירוק חווריין לאמור "אין נסיעות בקרוב".
ושיערתי כי ודאי תובך לנסוע לבד עם גבר באישון ליל, אבל מצד שני - איזו חלופה עומדת לה? עצרתי אפוא והצעתי לקחת אותה אל יעדה.

אחרי שתיים שלוש דקות של שקט פנתה אלי בלשון רבים, כמנהג קהילותיה, ושאלה בדחילו "אם זה בסדר מבחינתכם שאעשה טלפון רגע, אני יודעת שזה לא מאד מנומס אבל אתם חייבים להבין שמדובר בפיקוח נפש ממש". "ודאי", אמרתי וכיביתי את הרדיו, "ודאי, ואם לא היה כאן פיקוח נפש זה גם היה בסדר".

"אוי, תודה לכם", אמרה, "ממש תודה לכם. באמת אין לכם מושג עד היכן הדברים מגיעים, ותיכף כבר יהיה מאוחר מדי להתקשר", וכבר חייגה בטלפון הכשר הפשוט בתחושת דחיפות גדולה. בצד השני של הקו ענתה אישה צעירה ותמונת הבהילות החלה להתבהר לאיטה. הטרמפיסטית שלי, מסתבר, היא מנהלת חינוכית במוסד תורני לבנות של חב"ד, ואילו האישה הצעירה התגלתה כאחת מצוות המורות שלה. עילת השיחה, כך התחוור לי עד מהרה, היתה רפיון רוחני שאחז כעמלק בעקבי כיתתה של המורה הצעירה והדריך את שלוותה של המנהלת, שלא לומר הדיר שינה מעיניה ממש, ומוכרחת היתה להורות את טליַת מרעיתה תיכף ומיד כיצד לגדור את הפרצות הניבעות בחומת בית ישראל בעצם דמדומי שחר גאולתם.

וכה לוהבת היתה בדיבורה ובידיה המתנופפות, עד כי בטל הנהג ובטל רכבו, בטלו הכוכבים ובטל מהלכם, בטל העולם ובטל צירו, ובטלה הדרך הנפקחת לאורך בכתום פנָסיה, ורק רעבעצן שפרה (זה שמה, כך למדתי מתשובותיה המהוססות של המורה הצעירה) ניצבת ונלחמת מלחמת חורמה ביצר הרע המנוול שבא לדפוק את פעמי משיח ההולכים וממשמשים בזה הרגע בתוך רעמי המלחמה הגדולה. "כי זה כל כך קרוב, נחמי, כל כך קרוב, והרבי מסתכל עלינו בכל שניה ושניה. אם לא עכשיו אימתי, נחמי?? אם לא עכשיו אימתי??".

אדהכי והכי הגענו לשכונתה. "אתם מבינים, נכון?", פנתה אלי כמתנצלת, "הלוא גם אתם ודאי מרגישים את זה, עם כל מה שקורה וכל הקדושים שמסרו נפשם..." - דמעות נקוו בעיניה והיא החוותה בידה כלפי המדים התלויים על הקולב מאחור - "זה כאן ועכשיו, עומד אחר כותלנו ממש, ואיך נוכל להרפות? איך נוכל לסלוח לעצמנו?".

ואני בלבי פנימה אמרתי אוי ויי, מה אגיד לה והמשיח שלי הוא ליבוביצ'יאני בכלל ("יַאאאבוא!", שבה והדהדה באוזניי זעקת ישעיהו השלישי). אבל כבר שנו חכמינו, שלא סתם נקראו חכמינו, 'משנים מפני השלום', ומצד האמת גם התרגשתי נוכח סעור נפשה. גייסתי אפוא את כל הנשמה החב"דית שיכולתי לגייס ואמרתי בהתלהבות דקדושה "ממש אָזוֹי, הרבנית, ואדרבא - לכתחילה אָרִיבֶּער!"
ולרגע קט ניצת זיק של הפתעה גמורה בעיניה, והיא חייכה והנהנה "בדיוק, לכתחילה אָרִיבֶּער", אולם במשנהו התעשתה, השפילה מבטה ואמרה "תודה רבה לכם, מכאן זה כבר ברגל".

ובנוסעי משם הבטתי במראה ולרגע ראיתי אותה לאורו החיוור של פנס הרחוב נעמדת ומחווה באגרוף קטן ונחוש כלפי שמיא, ואז במשנהו עצמתי עיניי לשניה וראיתי את הרבי מחייך בעיניים טובות ומחווה לה ידו בחזרה.

חרבות ברזל: הכדורסלן

אתמול בערב, בכוננות בבסיס, שחתי לעצמי שזהו חלאס כמה אפשר לשבת ולטחון צ'ופרים מהשק"ם, והצעתי לחבר'ה מהצוות שנלך לשחק קצת כדורסל.
לצערי החברים פחות זרמו/לא באו עם ציוד מתאים, אבל אמרתי חליק, נלך לבד.

אחרי שעה בערך הופיע בשער המגרש חייל סדיר צעיר, שהופתע מקול חבטות הכדרורים, העיר שכבר כמה חודשים טובים הוא משרת בבסיס ומעולם לא שמע מישהו משחק ושאל אם ארצה שנשחק יחד במגרש טוב יותר שאיתר במושב הסמוך, ממש מחוץ לש.ג.

והנה הבחור גדול ורם ועז כענקים, שלא לומר בן תשע עשרה ובמבה, ואילו עבדכם כבר זקן ושב ובא בימים ותיכף נמכר לחלפים, שלא לומר נשלח לגריטה, אבל אמרתי יאללה מה קרה, קצת קשה אז נשברים? כשהגלים מתחזקים - החזקים מתגלים, לא? אדרבא, בוא נראה לינוקא כמה טריקים של דינוזאורים מהניינטיז.

אלא שבדרך למגרש השני התחוורו להן כמה אמיתות מדאיגות נוספות, בעלות משמעות קריטית למצב העניינים. למשל שהבחור משרת בצבא על תקן ספורטאי מצטיין, שבוע בבסיס שבוע באימונים בבית, ולא סתם ספורטאי מצטיין, אלא כדורסלן מצטיין, ששיחק בתחילה בנוער של מועדון גדול, ולאחר מכן, עד הצבא, בקבוצה מליגת העל, שבמסגרתה השתתף במשחקים נגד מכבי ת"א, הפועל ירושלים, הפועל חולון. כאלה. בקטנה. נו ביגי.

ואולם מפה לשם כבר הגענו למגרש וכל דרכי הנסיגה המכובדות נחסמו בפניי, ולאחר אימון קליעות קצר (שבו הוא צלף כמו משוגע מהלוגו ואני ניסיתי את כוחי הדל מהצבע) התחלנו משחקונים אחד על אחד.
ואין צורך לומר שאחרי ההפסד הראשון שלי התבקשה מאליה הנקמה, אולם זו, אל תגידו בגת, בוששה מלבוא גם אחרי שבעה משחקונים נוספים.

ומכל מקום סוף טוב הכל טוב, שנהג בי העלם מנהג יהודים רחמנים וגומלי חסדים (או שמא הבין שעד שלא אטול את נקמתי ממנו לא אפרוש מהאתגר עולמית ועוד רגע ייאלץ לגרד אותי מהרצפה ולחזור לבסיס עם שאריותיי בתוך שקית) ובמשחקון התשיעי והאחרון הציג הצגה ראויה לשבח של "מה פתאום נותן לך לנצח חלילה חלילה אני משחק רגיל לגמרי זה לחלוטין אתה שפתאום אחרי שעתיים נהיית תותח", ופירגן לי ניצחון היסטורי 16:12. אין ייאוש בעולם כלל.