והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שישי, 31 במאי 2024

חרבות ברזל: רעבעצן שפרה ומלחמתה במלאך המשחית

בחולפי בשעת לילה על פני תחנת האוטובוס הגולנית הבחנתי בה, קטנה וצנומה, חבושה פאה ושמלה שחורה וארוכה לגופה. היא סקרה שוב ושוב את הצג האלקטרוני שליד התחנה, כמו מצפה לאיזו ישועה נחבאת, אבל ידיה התופסות את ראשה לימדוני מאליהן אודות כתובת הביעוסים שודאי כבר היתה מרצדת לרוחבו בירוק חווריין לאמור "אין נסיעות בקרוב".
ושיערתי כי ודאי תובך לנסוע לבד עם גבר באישון ליל, אבל מצד שני - איזו חלופה עומדת לה? עצרתי אפוא והצעתי לקחת אותה אל יעדה.

אחרי שתיים שלוש דקות של שקט פנתה אלי בלשון רבים, כמנהג קהילותיה, ושאלה בדחילו "אם זה בסדר מבחינתכם שאעשה טלפון רגע, אני יודעת שזה לא מאד מנומס אבל אתם חייבים להבין שמדובר בפיקוח נפש ממש". "ודאי", אמרתי וכיביתי את הרדיו, "ודאי, ואם לא היה כאן פיקוח נפש זה גם היה בסדר".

"אוי, תודה לכם", אמרה, "ממש תודה לכם. באמת אין לכם מושג עד היכן הדברים מגיעים, ותיכף כבר יהיה מאוחר מדי להתקשר", וכבר חייגה בטלפון הכשר הפשוט בתחושת דחיפות גדולה. בצד השני של הקו ענתה אישה צעירה ותמונת הבהילות החלה להתבהר לאיטה. הטרמפיסטית שלי, מסתבר, היא מנהלת חינוכית במוסד תורני לבנות של חב"ד, ואילו האישה הצעירה התגלתה כאחת מצוות המורות שלה. עילת השיחה, כך התחוור לי עד מהרה, היתה רפיון רוחני שאחז כעמלק בעקבי כיתתה של המורה הצעירה והדריך את שלוותה של המנהלת, שלא לומר הדיר שינה מעיניה ממש, ומוכרחת היתה להורות את טליַת מרעיתה תיכף ומיד כיצד לגדור את הפרצות הניבעות בחומת בית ישראל בעצם דמדומי שחר גאולתם.

וכה לוהבת היתה בדיבורה ובידיה המתנופפות, עד כי בטל הנהג ובטל רכבו, בטלו הכוכבים ובטל מהלכם, בטל העולם ובטל צירו, ובטלה הדרך הנפקחת לאורך בכתום פנָסיה, ורק רעבעצן שפרה (זה שמה, כך למדתי מתשובותיה המהוססות של המורה הצעירה) ניצבת ונלחמת מלחמת חורמה ביצר הרע המנוול שבא לדפוק את פעמי משיח ההולכים וממשמשים בזה הרגע בתוך רעמי המלחמה הגדולה. "כי זה כל כך קרוב, נחמי, כל כך קרוב, והרבי מסתכל עלינו בכל שניה ושניה. אם לא עכשיו אימתי, נחמי?? אם לא עכשיו אימתי??".

אדהכי והכי הגענו לשכונתה. "אתם מבינים, נכון?", פנתה אלי כמתנצלת, "הלוא גם אתם ודאי מרגישים את זה, עם כל מה שקורה וכל הקדושים שמסרו נפשם..." - דמעות נקוו בעיניה והיא החוותה בידה כלפי המדים התלויים על הקולב מאחור - "זה כאן ועכשיו, עומד אחר כותלנו ממש, ואיך נוכל להרפות? איך נוכל לסלוח לעצמנו?".

ואני בלבי פנימה אמרתי אוי ויי, מה אגיד לה והמשיח שלי הוא ליבוביצ'יאני בכלל ("יַאאאבוא!", שבה והדהדה באוזניי זעקת ישעיהו השלישי). אבל כבר שנו חכמינו, שלא סתם נקראו חכמינו, 'משנים מפני השלום', ומצד האמת גם התרגשתי נוכח סעור נפשה. גייסתי אפוא את כל הנשמה החב"דית שיכולתי לגייס ואמרתי בהתלהבות דקדושה "ממש אָזוֹי, הרבנית, ואדרבא - לכתחילה אָרִיבֶּער!"
ולרגע קט ניצת זיק של הפתעה גמורה בעיניה, והיא חייכה והנהנה "בדיוק, לכתחילה אָרִיבֶּער", אולם במשנהו התעשתה, השפילה מבטה ואמרה "תודה רבה לכם, מכאן זה כבר ברגל".

ובנוסעי משם הבטתי במראה ולרגע ראיתי אותה לאורו החיוור של פנס הרחוב נעמדת ומחווה באגרוף קטן ונחוש כלפי שמיא, ואז במשנהו עצמתי עיניי לשניה וראיתי את הרבי מחייך בעיניים טובות ומחווה לה ידו בחזרה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה