יום ירושלים תשפ"ה: הר הבית בידינו

 

לכבוד יום ירושלים - סיפור שכנראה יכול לקרות רק בירושלים...

בקיץ לפני שנתיים החלטתי לעלות לראשונה בחיי להר הבית. לא חשתי צורך קונקרטי להתפלל שם, גם לא לזקוף במוצהר את קומתנו הלאומית. רק לטייל מעט סביב. בכל זאת, יש לנו אתר משמעותי וטעון כל כך ממש מתחת לאף, לא נעלה נעיף מבט?
אז נכנסתי לגוגל וגיליתי שכל אחד יכול לעלות להר בלי שום בעיה או תיאום מראש, בשעות קבועות, ממש משער הכניסה לגשר המוגרבים שליד הכניסה הדרומית לכותל.
אגב, אף שעלייתי נשאה בסופו של יום אופי אנתרופולוגי למדי - כדי לא לצער אנשים יקרים לי אפילו ניצלתי את העובדה שהייתי בכנרת קודם לכן וטבלתי כדת וכדין, לצאת ידי חובת המחייבים, דקיימא לן שלוחי מצווה אינן ניזוקין (וכמו שתיווכחו עוד מעט, זה גם עבד לי לא רע).

בחזרה לבוקר העליה - טעות מס' 1: באתי עם שורטס. באמת שאין לי מושג על מה חשבתי (או לא חשבתי). אבל בעוד שאם אתה בא על קצר לבית הכנסת מקסימום לא תכובד בחזנות - בהר הבית, מסתבר, הכללים קשוחים יותר. הושיט לי אפוא איש הוואקף חצאית ארוכה בצבעי צהוב/אפור, החווה לעבר רגליי וסימן סימנים שאינם משתמעים לשני פנים. חליק, אמרתי, נתחבר לצד הסקוטי שלי. לבשתי את החצאית המסורבלת מעל למכנסיים ונכנסתי פנימה.

עד מהרה נתחוורו לי שלוש אמיתות מבאסות למדי. הראשונה, להסתובב עם חצאית ארוכה זה לא כיף (בנות, איך אתן עושות את זה?). שתיים, לא-מוסלמים לא יכולים להיכנס למסגדים, ושלוש, צל הוא מצרך נדיר למדי על ההר, שבצהרי אוגוסט, עם רחבות האבן העצומות שלו, הרגיש קצת כמו מחבת ענקית על האש. אבל חליק, הגענו עד כאן, ננסה להפיק את המירב.
הסתובבתי לי אפוא אנה ואנה, מנסה לתכנן את מסלול הליכתי לפי נקודות הצל המועטות הבזוקות פה ושם. כשהתרחקתי קצת מזרחה ועליתי על מעין במה נמוכה שמעתי לפתע מאחוריי רעש עמום ומתגלגל. הבטתי לאחור וראיתי אשד זועם מאד של אנשים מתפרץ כלבה שחורה מתוך המסגד. בטבור האשד המתכדרר פנימה והחוצה יכולתי לזהות מיטת מת ירוקה ופתוחה, כמנהג עדות השוהדא, מיטלטלת כספינה טרופה על כתפי ההמון, וכל האופרציה המפוקפקת הזו שועטת במפלס קריזה מקסימלי היישר אלי.

לקח לי כמה רגעים יקרים להבין בכלל מה קורה, ואז עוד כמה, יקרים לא פחות, להבין שאני עומד מול היופי-חי הזה בפריקינג חצאית, ושגם אם אתחיל לרוץ מן הסתם לא אגיע רחוק.
עד שחלפו להם כל הרגעים הללו כבר שעטו המלווים הראשונים מרחק כמה מטרים ממני. אבל בעוד שאני נסוג לאחור בצעדי אולפניסטית מדודים מאד ובקצב חסר כל סיכוי, שבר לפתע מוביל הלוויה שמאלה לכיוון אחד השערים המזרחיים של ההר והתהלוכה חלפה ממש על פניי בהבל חם של עצבים, "בּילְרוֹח בִּילְדָּם" והרבה מאד הכרזות נחושות מאד בדבר היותו של אללה, ובכן, הכי אכבר - מותירה אותי נטוע הלום על מקומי בחצאיתי הצהובה/אפורה, מנסה להבין מה בעצם קרה לי הרגע.

אחר כך, בשוק המוסלמי, הבנו משני שוטרי מג"ב כבירים באפודים עמוסים שהשהיד שבהלוויתו השתתפתי פסיבית הוא ככל הנראה מחבל שהורידה הפלוגה שלהם יום קודם במזרח העיר. ומוכר המיצים הקבוע שלי רק הניד ראשו בעייפות ואמר מה בכלל חיפשת שם תגיד לי, צרות? ועוד עם חצאית, יא ראב. הנה תלמד לך כלל, מקומות קדושים מדי ואוגוסט לא הולכים יחד יא עאמי. בפעם הבאה לפחות תלך בחורף. וואלה גם יחסוך לך את החצאית על הדרך.