הגדוד שלי, שלחם והגן במלחמה במשך מעל מאה
וחמישים יום, בתחילה בגזרת הצפון ואז בגזרת עזה, לא ספג אבדות בנפש. תודה לאל על
חסדים קטנים.
מ"פ בגדוד לחם כחבר כיתת כוננות באחד מקיבוצי העוטף ונפצע קשה, אך ב"ה
השתקם.
לוחם בגדוד השכן, רס"ב עזריה יחזקאל ז"ל, מהטנקיסטים הותיקים בחטיבה (אם
לא הותיק שבהם) נפל במוצאי חנוכה, ד' בטבת, בגזרת מרגליות. בן חמישים ושלוש שנים
היה בנופלו. הוא הנופל היחידי במלחמה משורות החטיבה.
למעשה, מבין כל נופלי חטיבות המילואים במלחמה
הכרתי אישית רק אחד, יקר ומיוחד.
אבל בעצם - הכרתי את כולם.
באנגלית אומרים it
takes one to know one, ואני
משוכנע שאני לא המילואימניק יחיד שחש כך; שכל מי שמשרת ביחידת מילואים לוחמת וקורא
על הנופלים במערכה מקרב חטיבות המילואים מזהה אותם, גם אם לא פגש בהם מעולם.
המורעל, הבדחן, שומר הסביבה, הפז"מניק,
החייכן, המרובע, החולמני, המאלתר, המקומבן, אוהב החיות, ההוא עם השאלות קיטבג,
המזווד, הטבעוני, הבשלן המפתיע, השוקיסט, ההוא שמארגן חפלות, ההוא שתמיד יתחיל
כדורגל.
הימני המושבע, השמאלני המושבע, הקפלניסט, המתנחל מגב ההר, הסטלן, הדוס-על-חלל ,
הקיבוצניק, הכופר שמשלים מניין, המקושר ששכן של דוד שלו בבור בקריה, הרוחניק שמודט
בנגמ"ש, ההוא שבקבוצות ויודע הכל ראשון.
הרווק הנצחי, הדון ז'ואן, המאוהב, הנשוי הטרי, האבא לקטנטנים, האבא למתבגרים, האבא
לחיילים, הסבא לנכדים...
עשרות עשרות האלפים שיצאו מהבית בעצם החג ורצו
להגן על הבית מבלי להסס ומבלי לשאול לשאול ומבלי להביט סביב לראות מי עוד מגיע.
עשרות הרכבים שראיתי על הכבישים בדרך צפונה, רבים מנוסעיהם בבגדי חג, צופרים,
פותחים חלון וצועקים אחד לשני "בהצלחה!".
מאות הרכבים החונים מחוץ לימ"ח, ועוד ועוד לא מפסיקים להגיע, זורקים את הרכב
איפשהו בשטח, היכן שאפשר, מעמיסים את התיק על הגב ומתחילים ללכת ברגל אל סככות
הטנקים.
אני מכיר את כולם, מתוקף הידיעה הבהירה שהיחידה שלהם היא בבואה כזו או אחרת של זו
שלי. ולכן זה כואב ושורף בלב גם כשלא מכירים אישית. כי גם אם היחידות משתנות -
ההוויה היא אחת, והיא מתחת לעור והיא זורמת בדם והיא בנימי הנפש.
כי כולנו, אבל באמת, רקמה אנושית אחת.
כל כך הרבה נופלים במלחמה הקשה הזו, חיילי סדיר
ואנשי שב"כ ושוטרים ולוחמי ימ"מ וחובשי מד"א ואיחוד הצלה ולוחמי
כיתות הכוננות ואזרחים גיבורים למכביר.
אבל השורות הללו מוקדשות לאחיי לוחמי חטיבות המילואים, שזינקו כאריות באמצע החיים
כדי להגן על הבית והסתערו בעוז וברעות לוחמים, עוד יום ועוד איתור ועוד יעד ועוד
משימה, בנחישות, בהתמדה, באומץ לב - עד שנפלו במערכה הכבדה.
אחיי גיבורי התהילה. רקפות בין הסלעים.
בתמונה: רס"מ איתי פרי ממודיעין, נשוי
להילה ואב עדו, גיל ואורי. קשר מ"פ בגדוד 8111, חטיבה 5. נפל בחנוכה,
כ"ז בכסלו תשפ"ד. בן שלושים ושש בנופלו.
איתי שלא הכרתי, אבל הכרתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה