1.
סבי אורי עם אבי דוד, במרפסת ביתם ברחוב מירהאוזנסטראט 22, אמסטרדם.
זו התמונה היחידה שיש בידינו מסבא.
2.
איני יודע מתי בדיוק צולמה, אך יכול לשער זאת. אבא נראה פה כבן שנה
וחצי, היום בבירור קיצי וחם. אבא יליד ינואר 1939, כך שהדעת נותנת כי התמונה צולמה
בקיץ 1940.
3.
הנאצים פלשו להולנד וכבשו אותה במאי 1940. הם לא נטפלו ליהודים מיד. טבעת החנק
התהדקה לאט לאט, אך בנחישות ובהתמדה.
האם בעת שצולמה התמונה (בידי מי? סבתא?) כבר הבחין סבא בעננים ההולכים ומתקדרים
מעל למרפסת הקטנה? מעל לקן החם - אבא, אמא וילד קטן - שבנה בעמל?
4.
שנים הבטתי בתמונה הזו שוב ושוב. היא הרי היתה כל מה שנשאר.
השמועה במשפחה לאורך העשורים האחרונים גרסה שהדיירים הנוכחיים בדירה לא נותנים
להיכנס וחבל על הזמן והמאמץ, ולכן גם כשהייתי באמסטרדם לא נסעתי לרחוב
מירהאוזנסטראט. במקום זאת ניסיתי לדמיין את המרפסת הזו בעיני רוחי, לפי המקטע
שצולם בתמונה, והיא נראתה לי כמעין מרפסת שיכון כזו, מוקפת אבני חיפוי אדומות, ללא
נוף.
5.
אבל בקיץ האחרון, עת קבענו שני אבני נגף בין מרצפות חזית הבניין ברחוב
מירהאוזנסטראט 22, הזמינה אותנו ליזט, הדיירת הנוכחית, באדיבות רבה אל הבית פנימה.
עלינו במדרגות העץ התלולות לקומה 1 ונכנסנו לראשונה אל חללו הנעים של הבית. ישר
ביקשתי מליזט רשות לצאת למרפסת, ושם סוף סוף נסגר לי המעגל.
6.
המרפסת קטנה וצרה, משקיפה אל הגינה היפה והמוריקה שבחצר. פשוט מזווית הצילום של
התמונה ניתן היה לראות רק את אבני החיפוי של הבנין ואת אלה של הבנין הסמוך (ועוד
בשחור לבן(.
המרפסת מהתמונה התגלתה אפוא במציאות כמרפסת מקסימה, שיוצאת מדירה צנועה אך יפה
ומוארת, בבנין נאה, ברחוב שקט ונעים בעיבורי העיר.
7.
ופתאום התחברו לי כל החלקים. סבא שבתמונה קיבל לפתע חיים וצבע. הוא ודאי החזיק
היטב היטב את אבא, כי המעקה הנמוך היה ממש בסמוך למקום עומדו, ונתן לקרני השמש
ללטף את בנו הקטן. יחדיו השקיפו על הגינה ועל העצים והציפורים והפרחים. לאחר מכן
נכנסו פנימה וסבא ודאי הניח את אבא בחזרה בזרועותיה האוהבות של סבתא שרה ואז, אני
ממשיך לדמיין, אולי לקח את האופניים (שבטוח היו לו) מחדר המדרגות, יצא אל הרחוב
המוצל והנעים, הדריך את אופניו על מפתן הבנין, ממש היכן שמשוקעות היום שתי אבני
הנגף, ורכב אל חנות המוסיקה שלו ברחוב אוטכרטסטראט 39, במרכז העיר, לצד התעלה
הגדולה.
8.
והיום, הרי רואים בתמונה, יום קיץ נעים היה, והשכנים ודאי אמרו
שלום, והעצים הוריקו - ממש כפי שהוריקו מעלינו בקיץ 2023, ומי התעלות התנוצצו
בשלווה - ממש כפי שהתנוצצו למולנו ברחוב אוטכרטסטראט, והנערות בשמלות הקיץ
המתנפנפות עברו על פניו, מדוושות על אופניהן - ממש כפי שעברו על פנינו.
וסבא דיווש ונשם, דיווש והביט סביבו, והכל נראה היה נורמלי ומתרונן ממש כפי שהיה
קודם, לפני הכיבוש הגרמני. ולבו ודאי אמר לו שבסוף הכל יהיה בסדר.
אבל האופל, מצדו, הלך והתעצם והתחתר לו במעמקים, כלבה שחורה.
9.
אני זוכר איך זה היכה בי גם בפירנצה, בחצר בית הכנסת עוצר הנשימה שלה, מול שמות
יהודי העיר הטבוחים החרותים על לוחיות המתכת השחורות.
זה פשוט לא נתפס לי בשכל, איך גם מתחת ליופיה המתפרץ של העיר הזו, בירת האמנות של
אירופה; מתחת לשכיות החמדה המופלאות שלה - כבר הלך האופל וגאה והתחתר במעמקים, עד
שהתפרץ באחת מטבור ההדר והיופי, כטורף פראי הזונק במפתיע מתוך כלוב עלום.
10.
אמסטרדם, קיץ 1940.
פירנצה, קיץ 1942.
עוטף ישראל, סוכות 2023.
הטבע מתרונן, היופי מתפרץ, הנפש גואה, הלב מתרחב ונרגע.
אבל במעמקים, הולך ונדרך, הולך ומתעצם - כבר מתחתר האופל כלבה שחורה. כחית טרף הוא
אורב וממתין, חושף ניביו, שולף טפריו ומחכה לפקודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה