מעשה מחייל אחד שיצא בגדוד בתוך המלחמה, והיה הגדוד של אותו חייל מוצב בעיר אחת שהתרוקנה מתושביה, והיו חייליו לנים בחניון של קניון אחד שהיה באותו העיר.
ובכל בוקר היה אותו חייל קם מיצועו אשר בהחניון ולוקח מגבתו ומברשת שיניים שלו ומשרך דרכו למעלית שבהקניון ולוחץ "קומה 1" וסר לקופת חולים שהיתה שם לשטוף פניו ולצחצח שיניו, ואז הולך למכון כושר אחד שהיה שם לרחוץ גופו.
ומשום שהיתה העיר ההיא מרוקנת מתושביה, היה תמיד הקניון בלא אנשים כלל, מלבד החיילים דמן אותו הגדוד.
ואולם בוקר אחד, כשנכנס החייל להקופת חולים שהיה רוחץ שם פניו, מצא בה ילד קטן ואמו שהיו מחכים לרופא, והחייל נמלא פליאה וחייך חיוך גדול לעומת הילד הקטן. והילד הקטן מצדו נענה לו ואמר "שלום חייל, אני יכול לצייר לך ציור?" והחייל ענה שבטח ונטל כיסא קטן שהיה שם והתיישב ליד הילד, והיה מביט בו מצייר בשקידה, ומחייך לעצמו.
ומשום שהילד סיפר לחייל כי משפחתו נשארה בהעיר הנטושה וכי כל חבריו נסעו להם, אמר לו החייל שיוכל לבוא לבקרו מתי שרק ירצה, והילד שמח ואמר שבאמת ביתו שוכן ממש ממול לאותו הקניון ואף אמו נענתה ושמחה ואמרה שתביאהו לבקר את החייל.
ובאמת באותו היום אחר הצהריים הביאה האם הצעירה את הילד לבקר את החייל ליד אותו הקניון שהיה החייל ישן שם. והילד והחייל שיחקו קצת בכדור שהביא מביתו, והחייל קנה לילד סופגניה בהסופרמרקט שהיה באותו הקניון ועיני הילד נצצו.
וכשהתיישבו לאכול שאל הילד את החייל למעשיו בהגדוד והחייל ענה שהוא חובש. והילד אמר "אני מקווה שלא תהיה לך עבודה אף פעם" והחייל אמר שגם הוא מקווה.
וכשאמו קראה לו לשוב, הצביע הילד על ביתו שממול ואמר לחייל, "שם אני גר. תשמור עלי, טוב?" והחייל ליטפו על ראשו ואמר "אני מבטיח".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה