והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שלישי, 19 בדצמבר 2023

חרבות ברזל: מעשה מגדוד ואמא

מעשה מגדוד אחד שגויס למלחמה, והיו חיילי הגדוד זקוקים לגטקעס ולגופיות חמות. והיה אחד החיילים בגדוד מפרסם הדברים בכיכרות המרשתת, למען יידע כל מאן דבעי כי בהגדוד שלו לכה"פ נזקקים העולם לגטקעס ולגופיות חמות.
ואותו החייל שהיה מפרסם הדברים, פרסמם גם בקרב בני משפחתו, למען יפיצום על פני כל הארץ.

ואמו של אותו החייל, תחי', שהיתה יידישע מאמע תקנית - שלא לומר, מדגם מהדרין ממש - תיכף אמרה לעצמה א-נו שוין, מה יושיענו share? הן הגדוד למעות הוא צריך, למען יוכל לקנות בהם גטקעס וגופיות חמות לאלתר ולחיים טובים!

הלכה אפוא אותה האמא, והתקינה לעצמה קופסת פח ריקה של עוגיות סבתא (שהלוא סבתא היתה) ושילחה בת קול ברחבי מעונה שבדיור מוגן אחד אשר בירושלים לאמור, דהגדוד של בנה שיחי' למעות הוא צריך, למען יוכל לקנות בהן גטקעס וגופיות חמות, להחם גווי חייליו מפני צינת הסתיו.

ובת הקול, מצדה, פרשה לה כנפיים (כי זה מה שבנות קול עושות) ותיכף ומיד כבר באו שכניה הטובים, זה בכה וזה בכה, אנשים ונשים, ישישות וישישים, מקלותיהם ומעותיהם בידם, והפקידו המעות בהקופסה הנזכרת, כנדבת לבם הטוב.
והנה ממש בן לילה נתמלאה הקופסה מעות לרוב. והשכנות והשכנים, מצדם, ממשיכים ובאים, ותורמים עוד ועוד, כהנה וכהנה, ומגדישים סאת נדבתם.

וסופו של מעשה, שעד שבא הדבר לידי גמר - כבר לא נצרך עוד אותו הגדוד לגטקעס ולגופיות חמות, ועל כן נטלה אותה האמא קופסתה הגדושה, ונתנה תכולתה לשלוחי מצווה שלה, והלכו וקנו בה מעין נאדות של בד היותר מהודרים ומלאים בכל טוב, שהחיילים שבאותו הגדוד היו מכנים בלשונם בשם "פק"ל קפה", ושילחו הנאדות צפונה אל גבול הארץ, מקום שאותו הגדוד היה יושב שם.

ומני אז ועד הנה מסבים החיילים דמן אותו הגדוד על סיפוני הפלדה של שריוניהם, שותים קפה חם להחם גופם מפני צינת הלילה ומשיחים זה לזה בשבח אותה האמא ובשבח שכניה הטובים.

והאמא היתה מאושרת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה