חרבות ברזל: מלחמת בני אור - 1

ברדיו שמעתי היום את דודתה של שני לוק סופדת לה. היא סיפרה על נשמה טהורה, כזו שכשחתול ברחוב סבל - כאב לה; ששפתה היתה שפת אהבה ללא גבולות או גדרות. ילדת פרחים, שהריקוד היה לה לתפילה.
שמעתי וחשבתי על הסרטון ההוא שלה על הטנדר בעזה. ואמרתי לעצמי, גם בזה יש נחמה קטנה, שבעת שצולם כבר דאתה נשמתה הזכה גבוה גבוה למעלה מן הארורים השפלים שביזו את גופה.

יש רגעים שהם בבחינת זיקוק של זיקוק. תמצית התמצית. הניגוד הזה, שבין ילדת האור התמה הזו לבין בני החושך שהקיפו אותה כעדת פראים מוכי שטן, הוא דוגמא לרגע כזה.
וכמו השועל שיצא מבית קודשי הקודשים וגרם לרבי עקיבא לראות בעיני רוחו את הגאולה העתידה דווקא מתוך טבור החשכה, כך חשתי גם אני הלילה.

כי בדברי ימי העולם בני החושך תמיד הפסידו לבסוף לבני האור, וכך יהיה גם הפעם. כל גדולתם של חמאס ומקביליו העמלקים מסתכמת ביכולתם להפתיע ולעקוץ בשעת חולשה או חוסר ערנות. אין להם שום כוח ויכולת להשיג הישג כלשהו מעבר לכך, כי בכל אספקט של שגשוג והתפתחות ובניית כוח בר קיימא הם היו ונותרו כישלון גמור. לא לחינם הם מבטיחים לחסידיהם השוטים את כל מנעמי תבל לאחר מותם מות "קדושים" כביכול, כי על פני האדמה כל שיכלו לספק להם הוא עוני וחורבן, בערות ופיגור. "זרוע אווירית" של פריקינג רחפנים, אבל מחילות עכברים של הביוקר - זה כל הסיפור של הארגון הזה ושל מקביליו בקליפת אגוז. תשאלו את נסראללה, אביר "הניצחון האלוהי" מ-2006, שאוטוטו סוגר עשרים שנה בלי ויטמין די.
והאופק החרב והשחור שהוא נחלת חייהם - הוא גם בשורתם לעולם, כמו תאים סרטניים התוקפים תאים בריאים כדי לקעקעם עמם יחד.

אנחנו לא בני האור הראשונים שהופתעו לאורך ההיסטוריה, אבל הסוף של הסיפור הזה הוא תמיד אותו הסוף: בני האור מתנערים, קמים ממפלתם, מגייסים את עוצמתם שנבנתה בעמל ובתבונה ומכים את בני החושך שוק על ירך. גם הפעם הזו לא תהיה שונה. כולנו יודעים שסינוואר, הנייה, משעל ואל-ערורי לא ימותו במיטתם. כולנו יודעים שניר עוז ובארי ונחל עוז וכפר עזה ישובו לשגשג ולפרוח כשעזה עוד תעמוד בחורבנה. הנחש, תהא נשיכתו מכאיבה ככל שתהא, נשאר נחש, והאריה נשאר אריה.

בשבועות האחרונים יש לי בכי אחד ביום. בדרך כלל לפני השינה. כמה שניות של בכי חד ועמוק, שמנקה לי את הנשמה ממכאוביה. והלילה התפרץ מתוכי דווקא כבכי של נחמה, נוכח שמחת חתונה.
עמיר ומתי וייס נרצחו בטבח בבארי. בנם, אורן, נישא היום למירית בת זוגו. בחופה הזו עמד רק זוג הורים אחד, אבל היא התקיימה, במועדה, עם הטלית והטבעות והחליפה ששרדו את החורבן, "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". אני שומע את זה סביבי לא מעט לאחרונה. עוד זוג ועוד חופה, עוד בית ועוד משפחה, לבנים איתנות הולכות וסוגרות את הפרצות שניבעו בחומת ירושלים. "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ, וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים".