והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שלישי, 19 בדצמבר 2023

חמישים למלחמת יום הכיפורים: אנדרטת גדוד 68

 

בחרתי לסיים את סדרת הפוסטים על מלחמת יום הכיפורים ברשימה עם נגיעה אישית. זו תהיה הרשימה השלוש עשרה והאחרונה בה.

אבי, דוד, היה לוחם בגדוד 68 של החטיבה הירושלמית, חטיבת חי"ר במילואים. לפני חגי תשרי תשל"ד גויס הגדוד לתעסוקה מבצעית במעוזי קו ברלב. חייליו הגיעו לקו לפני ראש השנה והיו אמורים להשתחרר לאחר סוכות.
אבא שוחרר מהתעסוקה בנסיבות משפחתיות חד משמעיות ובלתי פתירות. הוא היה באותו זמן אב חד הורי עם שני ילדים קטנים בחזקתו וללא כל משפחה בעולם שתוכל לטפל בהם בהיעדרו.

חבריו לגדוד של אבא ירדו לתעסוקה שלוה על קו המים ומצאו את כל הצבא המצרי, כפשוטו, מתנפץ להם על הראש.
התוצאות היו איומות. שבעים ושישה חיילי הגדוד נפלו בקרב. גם בתמונת המצב הקשה של מלחמת יום הכיפורים מדובר במספרי נופלים שספגו מסגרות בסדרי גודל של חטיבה ומעלה (למיטב ידיעתי רק גדוד 184 של חטיבה 14 ספג כמסגרת גדודית אבדות כבדות יותר). אם מצרפים למספרי החללים את השבויים מקרב לוחמי הגדוד (מעל לשישים) מקבלים תמונה בלתי נתפסת ולפיה למעלה ממחצית (!) מחייליו נהרגו בקרבות או נפלו בשבי.

נולדתי שלוש שנים אחרי המלחמה, בחודש תשרי ה'תשל"ז. מה היה קורה לו היה אבא מגיע לתעסוקה ההיא בתעלה? אולי לא הייתי כאן היום כדי לכתוב את השורות האלה. אולי הייתי נולד לאב פדוי שבי או הלום קרב.
בסביבת ילדותי הותירה המלחמה שׂרטות ארוכות, עמוקות, בכֹה ובכֹה. כחישופי טפריה של חיית טרף. אבא של המדריכים שלי בתנועת הנוער, שכנים שלנו מהרחוב הסמוך; אלמנת חבר לפלוגה של אבא שהפכה לחברת משפחה קרובה כבר חמישים שנה; אח של בן קהילה קרוב שהתפלל מאחורינו בבית הכנסת...

ירושלמים מהשכונות הדתיות, ירושלמים מהשכונות הותיקות, ירושלמים מקריית יובל ומהקטמונים ומתלפיות ומרחביה ומשכונת ממילא. דתיים וחילונים ומסורתיים, ותיקים ועולים חדשים. רובם בני גילו של אבי, שהיו צריכים להיות היום סביב גיל גבורות, מוקפים ילדים ונכדים ונינים. מילואימניקים בעלי בתים ומשפחות שמצאו את עצמם לבד מול צבא שלם ועם עזרה שמובטחת שוב ושוב ושוב אך לא מגיעה. "בגדתם בנו", היו מילותיו האחרונות בקשר של חייל הגדוד, הקשר מקס ממן ממעוז חיזיון, "בגדתם בנו ואלוהים ישלם לכם".

על אנדרטת ההנצחה של הגדוד בטיילת ארמון הנציב נחקק: "לחיילי גדוד 68, חטיבה 16, "הירושלמית", אשר עמדו בגבורה בפרץ מול נחשולי ענק".
כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם, לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ.
תם ולא נשלם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה