והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שלישי, 19 בדצמבר 2023

חמישים למלחמת יום הכיפורים: גבורתו של שלמה ערמן

שלמה ערמן היה סמל מחלקה בגדוד תשע של חטיבה 14. המלחמה מצאה אותו במתחם מעוזי אורקל. מעוזי קו ברלב, נזכיר, היו שורה דלילה של מוצבים קטנים, שבצהרי יום הכיפורים מצאו את עצמם, כפשוטו וללא גוזמאות, מול כל הצבא המצרי בערך.

האש המצרית האדירה שנחתה על מתחם אורקל גבתה מחירים מהירים וכואבים מאד, וכך מצא ערמן את עצמו מפקד על הכוח ששרד את מכות האש הראשונות. בקור רוח מופתי הוא נכנס לתפקיד וניהל את הקרב בתבונה וביעילות עד לפקודת הנסיגה, בליל ה-8 באוקטובר. הצוותים שתחת פיקודו פגעו שוב ושוב והשמידו עשרות טנקי אויב.

קור הרוח של ערמן לא עזב אותו לרגע גם בתנאים הבלתי אפשריים של נסיגה בביצות שורצות חוליות נ"ט וחי"ר מצריות. הוא דאג אישית לסדר את המפונים על הכלים ולא שכח להעיר למילואימניק יצחק לוי לרדת ממקום מושבו שעל צריח אחד הטנקים למקום מוגן יותר. כך הציל את חייו בפעם ראשונה, כאשר רקטת נ"ט פגעה במקום בו ישב עד לפני רגע.

השיירה ספגה אש מכל הכיוונים, כליה נפגעו בזה אחר זה, ובשלב מסוים (לאחר שערמן ביקש לחלץ את הכלים הפגועים וסורב) נותרו ממנה רק חמישה חיילים, ביניהם יצחק לוי שנפצע בינתיים, וללא כל כלי רכב תקין. ערמן הוביל רגלית את חייליו בביצות לאורך 17 ק"מ כשהוא מנווט לפי הכוכבים עד לתעוז "יורם" שבקו התעוזים (מגמה אחת מזרחה מקו ברלב). כשלוי הפצוע כמעט נשבר ערמן לא ויתר לו, סיפר לו סיפורים על ברזי מים שממתינים ממש מעבר לדיונה הבאה וכך הצליח להביא אותו כל הדרך עד לתעוז יורם והציל את חייו בשנית.

בהתקרבם לתעוז זיהה ערמן קוליסים (סימני שרשראות טנקים) על החול. הוא הבין היטב את פחדם של הטנקיסטים מהצד השני של הפלדה מפני מארבי קומנדו מצריים וניהל את החבירה בזהירות רבה ובתבונה, כדרכו.
אבל הפחד של צוותי השריון החדשים מגדוד 113 של חטיבה 217 - בייחוד לאחר האבדות הכבדות שנחלו מידי הקומנדו המצרי חבריהם לחטיבה מגדוד 142, במה שנודע לימים כ"מארב רומאני" - היה גדול בהרבה ממה שערמן יכול היה לשער...

לאחר תחקיר צולב שערכו הטנקיסטים מגדוד 113 לחמשת הניצולים, כולל דו שיח שלם בעברית על מקומות מגוריהם ויחידותיהם - תשובה אחת שלא מצאה חן בעיניהם גרמה להם לירות פגז ולפתוח בירי מקלעים כבד אל עבר החמישה, שעמדו במרחק של לא יותר מ-20 מטרים מהם. רמי גולברג, איש צוות בטנק של ערמן, נהרג במקום. ערמן נפצע פצעי מוות, לא לפני שהעביר מיוזמתו את יצחק לוי לעמוד מאחוריו ובכך הציל את חייו בפעם השלישית והאחרונה.
כשהבינו סוף סוף היורים את טעותם האיומה הזעיקו עזרה, אבל כבר לא נשאר למי לעזור. להגנתם טענו עם השנים שאת הפקודה לירות קיבלו ממפקד האוגדה.

לשלמה ערמן, המפקד הצנוע, קר הרוח, האחראי, המסור, האמיץ, רק בן עשרים, הוענקו לאחר נפילתו דרגות קצונה. בנוסף, הוא עוטר בעיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר בצה"ל.
כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם, לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה