1. פורטו, העיר השניה בגודלה בפורטוגל, יפה ונעימה; רחבת שדרות ועצומת ככרות. אנו מוצאים נקודת תצפית גבוהה, ממש מעל נהר הדורו רחב הידיים החוצה אותה. הבחור החביב שניאות לצלמנו מתגלה כלבנוני מג'זין (שאצלנו, בתקופת רצועת הביטחון, כונתה "מובלעת ג'זין").
כפי שקרה לי פעמים רבות בניכר, המרחק מטשטש ואף מעלים את העוינות האזורית. הוא, כמוני, מייחל לימים אחרים ומזמין אותי לבקר בארצו היפה. אני מתלבט אם לומר לו שכבר יצא לי לראות אותה כהנה וכהנה, אבל בסוף מוותר.
2. מפורטו אנו מתגלשים דרום מערבה, אל העיירה טרנקוזו, ממש במרכז קו הרוחב של צפון פורטוגל. בתקופת האנוסים חיו בטרנקוזו יהודים רבים (או, כפי שכונו, "נוצרים חדשים"). לפני כמה שנים החליטה מועצת העיירה להקים מרכז לתרבות ומורשת יהודית ברובע ההיסטורי. הבניין, מודרני ומזוות, נבנה ממש על יסודות הבתים העתיקים, במעין קונטרסט שחור-בזלת-אפור-בטון שכזה.
3. לא היו לנו בני משפחה בטרנקוזו, לפחות לא כאלה הידועים לנו, ואנו נוסעים לשם כדי לחוות את תאניית אנוסי פורטוגל בכללה. ובכל זאת, כשאנו נכנסים למבואה דמעות נקוות בעיני אבא ובהתרגשות רבה הוא מברך שהחיינו בשם ומלכות.
4. בחדר המבואה מוקדש קיר אחד ליחסם של מלכי פורטוגל השונים ליהודי הממלכה, קיר אחר - לתפוצתם בעולם לאחר שנמלטו ממנה, ועל קיר נוסף, שנגע ללבי יותר מכל, מצוירות נשים בוכיות, מחזיקות בילדים קטנים, ולצדן תיאורי רדיפות האינקוויזיציה וטקסי ה"אוטו דה פה" האיומים שלה.
5. אופן התגלגלות האירועים בפורטוגל, שבו נגעתי בפוסט הקודם, הביא לכך שכל היהודים אולצו להפוך נוצרים בכפייה ובבת אחת. באופן טבעי, לאוכלוסיה הנוצרית הכללית לא באה טוב בעין הצטרפותם של עשרות אלפי ה"נוצרים החדשים", ובייחוד שוויון הזכויות שנגזר מכך.
כך מצאו את עצמם היהודים במצב בלתי אפשרי: אנוסים להתנהג כנוצרים כלפי חוץ ולשמר את יהדותם בסתר, וכל זאת בשעה שהם ממשיכים להיות שנואים על ידי שכניהם הנוצרים ולהוות מטרה נוחה וזמינה לעלילות דם, פוגרומים ופרעות. ואם כל זה לא מספיק, האינקוויזיציה ובלשיה גם לא מפסיקים לחפש אותם בפינה בכל רגע נתון.
6. לכן לא ייפלא, כי ברגע שהמלך מנואל (שכל הרעה הזו באה, כזכור, בשל אשתו בכלל) הבין כי ההתנצרות ההמונית שיזם לא הביאה לשיפור במצב היהודים אלא לדרדורו הקטסטרופלי, וביטל את איסור ההגירה - ברחו רבים רבים מהם אל מחוץ לגבולות המדינה (ביניהם, כזכור, גם סבנו הגדול פרנסיסקו ויירה). במרכז מוקדש, כאמור, קיר שלם למקומות תפוצתם.
7. החדר הבא הוא חדר זכרון, ובו שמות יהודי האזור ש"נמצאו אשמים" על ידי האינקוויזיציה והוצאו להורג באכזריות איומה. חמש מאות שמות חרותים לאורך קירות שחורים, זוויתיים.
8. במרכז גם בית כנסת חדש, המשמש בעיקר לצרכים לימודיים. המדריכה מסבירה לנו כי מניין פסי העץ המעוצבים לאורך קירותיו עולה כדי חמש מאות, כמניין הנרצחים המונצחים בחדר הזכרון הסמוך. בתקרה קרועים שנים עשר חלונות רבועים, כמנין שבטי ישראל, וסביב הבימה ארבע עמודים כנגד ארבע האמהות. בארון הקודש ספר תורה (אמנם אשכנזי) ועל מעילו הקדשה לזכר אנוסי טרנקוזו ופורטוגל.
9. אבא מתעטף בטלית ומתפלל מנחה בהתרגשות ובקול רם, והמדריכות מביטות בפליאה כיצד הופך בית הכנסת המוזיאוני למקום תפילה אמיתי.
10.על קירות הבתים הסמוכים הן מראות לנו את סימני ה"נוצרים החדשים" החקוקים עליהם, סמוך לפתחים. על פי רוב אלו צלבים עם "טוויסט יהודי", כמו צלב עם בסיס מנורה או צלב עם שלושה ענפים היוצאים מכל אחד מארבעת קצוותיו, רמז לשנים עשר השבטים.
בית סמוך נוסף נקרא "בית החתול השחור" ("קאטו נגרו" בספרדית, או "קאטו פטרו" בפורטוגזית). מעל משקופו תבליט גור אריות, והמסורת המקומית גורסת כי בשנים שקדמו לרדיפה היה זה בית הרב.
מטרנקוזו אנו מדרימים, מוצפים מהחוויה שעברנו, אל בלמונטה היפהפיה, שעליה אספר כבר בפוסט הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה