והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 3 בספטמבר 2023

מסע פורטוגלי: "וְעֵינְךָ תִּרְאֶה אוֹצָר נִשְׁמָתֵנוּ"


1. האסיינדה שלנו מחוץ לבלמונטה היא אחת האכסניות היפות בהן התאכסנתי מעודי. ממש בלב השדות, בקצה דרך מתפתלת ולא נגמרת. היא בנויה אבנים מקומיות כהות ולא מסותתות, ללא טיח גם מבפנים. בכל אביזר ובכל כלי ובכל קישוט ניכרת השקעה ומחשבה, איך להעביר לנו, האורחים לרגע, את המסורת והתרבות המקומיות.

2. אם לא די בכל הטוב הזה, בעלת הבית לבבית גם היא באופן יוצא דופן. היא משאירה לנו במקרר ריבת דלעת ביתית וכד מיץ הדרים שסחטה במו ידיה.
אבא מבקש ממני לשאול אותה אם יתקיים מחר מניין לתפילת ראש חודש בעיירה. כשרה אמנו בשעתה אני צוחק (אבל בלבי פנימה). אבא שיחי' ינסה למצוא מניין לשחרית גם בתוך מנזר. בעלת הבית, מצדה, דווקא עונה בחיוב, ואני צוחק בלבי בפעם השניה. מניין שחרית באמצע שבוע בעיירה קטנה בלב לבה של פורטוגל הנוצרית... למה לא באמת? אולי גם נשאל באותה הזדמנות על הכנסת ספר תורה וערב לימוד אבות ובנים?

3. אבל מי שצחק אחרון בסיפור הזה היו אבא ובעלת הבית, ולי נשאר רק לאכול את שלל הכובעים במזוודה שלי, באשר בבלמונטה הקטנה, הרחוקה מאות קילומטרים מכל עיר גדולה במדינה, נערכה תפילת שחרית של ראש חודש כדת וכדין, בבית הכנסת "בית אליהו" הממש לא מוזיאוני כי אם חיוני ופעיל לחלוטין, בשולי הרובע העתיק של העיירה.

4. באופן אישי אני לא מכיר אח ורע לתופעה הזוככל הידוע לי, מרוכזים יהודי אירופה בקהילות מאורגנות רק בערים הגדולות ובפרבריהן. אמנם קיימת נדידה ממרכזי הערים לפרברים (כמו למשל מאמסטרדם לאמסטלפיין או מליסבון לקשקאייש) אבל מרכזי הכובד תמיד יהיו הערים הגדולות. מי שמע על קהילה יהודית אירופאית חיונית ומתפקדת בעיירה קטנה בלב אזור כפרי מרוחק?

5. אני משער, כמובן, כי התופעה הייחודית הזו קשורה לתופעת האנוסים בפורטוגל. בבלמונטה ובטרנקוזו אשר בלב המדינה, המשיכו בני קהילותיהן המקוריות, אלה שמלפני הגזירות, לחיות בהן כאנוסים במשך מאות מאות שנים. אולי היה להם מעט קל יותר לעשות זאת מאשר אחיהם שתחת צבת הברזל של השלטון בערים הגדולות.
הקהילה בבלמונטה המשיכה להתקיים בתודעת מסתור הרבה אחרי שהאינקוויזיציה בפורטוגל פסקה מלהתקיים, קצת כמו החיילים היפנים שנמצאו בג'ונגלים, שרויים בתודעת לחימה, עשרות שנים לאחר תום מלה"ע השניה.
בשנות ה-20 המאה העשרים גילה אותה נוסע יהודי פולני בשם שמואל שוורץ, וב-1992, חמש מאות שנה בדיוק לאחר גירוש ספרד שהחל את הכל, גיירה הרבנות הראשית לישראל גיור לחומרא את בניה שחפצו בכך ושמה קץ לפרק ההסתרה הארוך והקשה מנשוא בדברי ימי יהודי בלמונטה.

6. מתחת לכתובת המרגשת בשער בית הכנסת (בתמונה) יש העתק של אבן גדולה אשר נשתמרה מבית הכנסת העתיק של העיירה, מאמצע המאה ה-13 (!!). חרות עליה הפסוק מחבקוק ב', "וה' בהיכל קדשו - הס מפניו כל הארץ", ואני חושב לעצמי שזהו קרוב לוודאי שלט ה"אין לדבר בשעת התפילה" העתיק ביותר על פני הכדור.

7. במעלה המדרגות לעזרת הנשים תלויה הקדשה ממוסגרת מאת מבקרים יהודים צרפתים בזו הלשון (בתרגום חופשי): "במחווה לנשות הכפר, שבאומץ לבן, אמונתן ועקשנותן סייעו ליהדותנו להיוולד מחדש במקום הזה".
ההכרה בתפקידן המכריע של הנשים בכל הקשור לשימור המסורת בתנאים הבלתי אפשריים שהיו מנת חלקם של האנוסים - מורגשת כאן מאד. וכבר הזכרתי באחד הפוסטים הקודמים את המחווה לארבע האמהות בבית הכנסת המחודש בטרנקוזו, שהיא פועל יוצא נוסף של הכרה זו.

8. במוזיאון היפה לתולדות יהודי בלמונטה, ממש בצנטרום של הפיילה של הרובע העתיק בעיירה, מוצגים בין השאר מפתחות בתים שנתנו האנוסים שברחו מפורטוגל לשכניהם הנוצרים, בתקווה (שנכזבה) כי יזכו לשוב מתישהו לכפריהם ולבתיהם ולחייהם שבפורטוגל.

9. יהודיה מקומית צעירה העובדת עם הוריה בחנות המזכרות שלהם ברובע העתיק, שגם חיה תקופה בישראל ומדברת עברית, מספרת לנו כי הקהילה מונה כיום שלושים ושמונה נפשות בלבד. לפי זה, יותר ממחציתה נכחה בתפילת ראש חודש בבוקר היום. אמה משוררת לכבודנו בפורטוגזית מעין תפילה יהודית נסתרת, שעברה מאם לבת מאם לבת במשך דורות, לבל תכבה לעולם השלהבת.

10. מבלמונטה היפהפיה אנו מתגלשים בחזרה לליסבון, אשר בפרבריה התחלנו את המסע הפורטוגלי חובק המדינה שלנו. באחת התצפיות הצופות על פני העיר העצומה, מראה לי אבא ממרחק את הכיכר בה התקיימו טקסי ה"אוטו דה פה" ואף מציע לי לתפוס מבט קרוב יותר דרך המשקפת הקבועה במעקה התצפית. אבל אני מוותר, קשה לי מדי.
הנה כי כן, המסע הפורטוגלי שלנו מתקרב לסיומו. עוד מעט נעלה על מטוס האיירבוס של TAP, חברת התעופה הלאומית המקומית, ונשוב הביתה.

עוד כמה מילות סיכום - בפוסט הבא (והאחרון). הישארו בסביבה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה