והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 3 בספטמבר 2023

מסע פורטוגלי: בלשי געגוע


1. בשנת 1620 למניינם קם פרנסיסקו ויירה ויצא למסע ארוך מפארו, דרום פורטוגל, לאמסטרדם. הוא היה אנוס, ככל יהודי פורטוגל של זמנו, ומכאן שמו הנוצרי. פרנסיסקו הגיע ליעדו בשלום, בירך את אלוהי ישראל על מזלו הטוב, נפנה לשנות סוף סוף את שמו וייקרא מעתה דוד
.
דוד ויירה הוא מחשובי אבות אבותיי, ראש שבט ויירה הגדול באמסטרדם, עליו נמנתה גם סבתי, שרה רודריגז גארסיא ויירה הי"ד.

2. אבא מספר שצאצאי דוד ויירה באמסטרדם הגיעו למאות רבות, ואני נזכר בעצב באנדרטה הלאומית ליהודי הולנד שנספו בשואה, ליד הסְנוֹחֶה באמסטרדם; איך חיפשנו את שמות סבתא, הוריה ואחיה בין עוד ועוד בני ויירה, ששמותיהם מילאו שורות שורות של לבנים אדומות.

3. אבא נחוש היה לצעוד בעקבות סבו הגדול ברחובות פארו, אף שהדבר יצר מעקף עצום במסע שלנו, שהתמקד בעיקר בצפון ומרכז המדינה, ואף שמעבר לעובדות המועטות שציינתי לעיל לא ידוע לנו דבר נוסף אודותיו. בפארו גם לא נותרו, מסיבות מובנות, שרידים כלשהם מקהילת ימי הביניים (אף שקיים בה בית עלמין יהודי מהמאה ה-19).

4. אז הנה אנחנו באים בעקבותיך, סבא פרנסיסקו-דוד ויירה, בשבוע שמשי ומתרונן של קיץ שנת ה"א אלפים תשפ"ג, ארבע מאות ושלוש שנים אחרי שעזבת את העיר לבלי שוב. ציידי זכרונות שכמותנו, הולכים אנה ואנה ברחובות פארו העתיקה, "פארו וֶיָיה", מתחקים אחר מדרך רגליך וחוקקים בזכרוננו את המראות שראו עיניך, אי אז בשנות הייסורים אשר עברו על אחינו בני ישראל האנוסים והנאנחים תחת מגף השמד האינקוויזיטורי.

5. יפה ונאוה פארו, יפה עד מאד. בפארו וֶיָיה ניצבים שרידי מבנים מימי הביניים לצד בניינים בסגנון ספרדי מהמאות האחרונות. האטלנטיקו, הענק הכחול, שולח לשונות מים מרהיבות אל תוך היבשה והן יוצרות לגונות פתלתלות המקיפות את העיר מדרום.
בימי הביניים התקיימה בעיר קהילה יהודית מפוארת. אחד מגביריה, דון סמואל פורטירה, אף הדפיס בפארו (פארא) לא מעט ספרים, כולל החומש הראשון שנדפס בפורטוגל ולפחות ארבע עשרה מסכתות מן התלמוד הבבלי. ב-1497 ברח לפזארו שבאיטליה מכובד הרדיפות והמשיך משם את מפעלו.

6. אנו לנים באוֹלִיהוֹ הסמוכה, ואבא, שמתעקש לחפש כאן שורשים יהודיים מעל ומתחת לאדמה גם יחד, מחליט מיד לקרוא לה אליהו. יאללה, שיהיה אליהו. למה לא.
במלוננו שבמרכז אליהו מספר לנו פקיד הקבלה על סבתו, שהדליקה נרות בשישי והלכה לכנסיה בראשון. שמעתי שמעריכים כי צאצאי האנוסים מהווים בין חמישית לרבע מאוכלוסיית פורטוגל.

7. בצרפתית אומרים "שָׁרְשֶׁה לָה פָאם", "חפש את האישה" (אם ברצונך להבין תהליכים, כי היא הגורם להם). בסיפור העצוב של יהודי פורטוגל האמרה הזו ודאי נכונה, באשר מלך פורטוגל בסוף המאה ה-15, מנואל הראשון, כלל לא רצה לגרש את היהודים מארצו, אלא שאשתו לעתיד, איזבל (בת פרדיננד ואיזבלה מגרשי יהדות ספרד השכנה), הציבה זאת כתנאי לנישואיהם.

8. מנואל, שהכסף והקשרים של בני הקהילה היהודית בארצו דווקא היו נחוצים לו עד מאד, מצא את עצמו בין פטיש רצונותיו לסדן ארוסתו. לבסוף התחכם לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, חתם על צו גירוש אך בפועל עשה בדיוק את ההיפך: מנע מיהודי ארצו לעזוב וכפה עליהם להתנצר בהמוניהם. הפליפ-פלופ לאחור הזה עיצב את ההיסטוריה של אנוסי פורטוגל באופן ייחודי ושונה מזו של אחיהן לגורל בספרד, ומן הסתם עוד אתייחס לכך כהנה וכהנה בהמשך סיפורי עלילותינו.

9. את ביקורינו בין היומיים בפארו המעטירה אנו חותמים בשיט אל האי דֶזֶרְטָה, שכשמו כן הוא, בגדול.
למה שטים הפורטוגזים מפארו דווקא לאי שנראה בגדול כמו שטחי אש בצאלים? באמת שנשגב ממני. אבל לפחות חופיו נאים ומרחיבים את הדעת, ואבא אף נפנה לתחביבו משכבר בימים ומלקט בהם לאטו צדפים לרוב.

10. ואם חשבתם ששאון השחפים והגלים ומנוע הסירה המהירה שלקחה אותנו מאִילְיָה דֶזֶרְטָה בחזרה לפארו ימנע מאבא לספר ליושבי הסירה, את כל תוקף, יפעת וחזון מסעותינו בהולנד ובפורטוגל, אף שכמובן לא יכלו לשמוע מילה וחצי מילה - אז חשבתם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה