והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 27 באוגוסט 2023

באים לסבא וסבתא: השרופים על קידוש השם

 

בתחילה חשבנו לקרוא בטקס אבני הנגף את "אל מלא רחמים", אף שזו תפילה אשכנזית, פשוט כי זה מה שכולנו מכירים. אבל אז מצא אחי הצעיר דעאל את התפילה הזו בסידור הפורטוגזי, תחת הכותרת "השכבה לשרופים על קידוש השם". ואף שמילותיה קשות ומטלטלות מאד, חשבתי שנכון לנו יותר לקרוא אותה.
לא רק בשל עניין נוסח עדתנו, אלא בעיקר כי קריאתה אחר סבי וסבתי מקפלת בתוכה את תמצית הטרגדיה האיומה של קהילתם-קהילתנו, אשר צורפה באש שמד ראשון, זכתה לכמה מאות בודדות של שנות שגשוג וחירות ואז הלם בה שמד שני כקורנס, אכזרי ורצחני לאין שיעור מקודמו.

חוט מקשר של צער וכאב וייסורים אין קץ עובר בין אבות אבותינו השרופים באש האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל ובמקסיקו, שעליהם נכתבה התפילה במקור, לבין רוב מניין ובניין של ק"ק ספרדים דאמסטרדם, ביניהם כמעט כל בית אבי, שנרצחו ושנטבחו ושנשרפו ושנחנקו במיתות איומות בכבשני אושוויץ וסוביבור ובמחצבות המוות של מטהאוזן.
ובעצם התפילה הזו, למרבה האימה, לא רק ביכתה את מוראות העבר, אלא גם צפתה מבלי דעת את אלו שעתידים לבוא.
"לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי".

(הכתוב בפורטוגזית, בתרגום חופשי: "ועוד כל האנשים שנשרפו חיים ב[טקסי ה]"אוֹטוֹ דֶה פֶה', [בעודם] מקדשים את שם אלוהי ישראל").

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה