והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 27 באוגוסט 2023

באים לסבא וסבתא: החלום של רין

 

אבני נגף:
אבני נגף הן אבני מרצפת מתכתיות ועליהן מוטבעים שמות היהודים ששולחו בתקופת השואה מהבית או הבניין או הכיכר או העיר שבין מרצפותיהם הן משובצות
.
בהתחלה הייתי משוכנע שמדובר בטעות בשם. אבן נגף היא הלוא מכשול, מהמורה. מה לאבני נגף ולמיזם הנצחה?
אבל למדתי שהאמן שמאחורי המיזם המיוחד הזה, גונתר דמניג, בחר בשם הזה במתכוון, כהתרסה כלפי אמרה אירופית-אנטישמית עתיקה שהיתה נאמרת כאשר היה מישהו נתקל בטעות באבן בולטת: "יש לקבור כאן יהודי". בנוסף הן מהדהדות את השימוש שעשו הנאצים באבני מצבות יהודיות לריצוף רחובות.
זהו פרויקט הנצחה שאינו בהכרח פשוט לעיכול ולא כל הערים אימצו אותו בקלות אל חיקן. בעיניי הוא פורץ דרך, במובן זה שבניגוד לאתרי הנצחה מרכזיים, שניתן להימנע מהם או לעקוף אותם, אבני הנגף מנכיחים את הזיכרון בחיי היומיום, ברחוב, בשכונה.

רִין:
רִין הוא בנה של מארי בוש, בתם של מריה ואדריאנוס ון-דן-ברג, מצילי אבי בשואה. בדומה לנכדיהם האחרים, רין הוא כבן משפחה לנו. בטלפון שלי הוא שמור "רין בן דודי", בן הדוד הקתולי שלי.
בני דודים "אמיתיים" אין לנו בכלל, אבל האנשים היקרים הללו, אשר זכר בני משפחתי שנספו חי ופועם בלבם, ממלאים בטבעיות את החלל החסר.
לפני כמה זמן יזם רין את הרעיון של הנצחת סבא וסבתא באבני נגף אשר תוטבענה בחזית ביתם, ובימים אלה אנו עובדים במשותף על הפרויקט, מצליבים מידע ותאריכים, בודקים שוב ושוב את כל הפרטים, אומצים יחדיו לקפל עולמות שלמים אל סורגי מיליהם של שני לוחות מרצפת זעירים.

מִירְהָאוּזֶנְסְטְרָאאט 22:
פעם, מרחק אלף שנות אור, גרה בבניין ברחוב מִירְהָאוּזֶנְסְטְרָאאט 22 באמסטרדם משפחה צעירה וחולמת, אבא ואמא ובנם הקטן, עד שעלה עליה הכורת השחור, הארור לדראון עולם.
כל נסיונותינו לבקש להיכנס אל דירתם נענו עד היום בשלילה, למרות שביקשנו להיכנס רק לרגע, לראות, בעדינות, בתיאום מראש. זה היה כל חפצנו, כי כפי שכתב פעם אחי הקטן, מה אנו אם לא בלשי געגועים; עוקבים אחרי ההיעדר, אחרי מחיקת הזמן והמקום, אחר העקבות הבלתי נראים. מחכים עד בוש להתגלות האַיִן.
עכשיו תוטבענה האבנים בחזית הבנין ותזעקנה בדממה: כאן גרו פעם אנשים, בני אדם, ויום אחד הם נלקחו מכאן והועלמו ושועבדו ואז הוסעו אלף וארבע מאות קילומטרים בקרונות בקר אלי מיתה משונה.
האנשים האלה הם סבי וסבתי, ושמם ינון לעולם.


(בתמונה: אבני נגף ברומא, איטליה)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה