והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 27 באוגוסט 2023

באים לסבא וסבתא: יארצייט באמסטרדם

 

בבוקר יום.שלישי, צום י"ז בתמוז תש"ג, 20.7.43, לאחר שניצלום ומצצו את לשדם עד תום במשך חודשים ושנים - העיזו הגרמנים את כל פועלי הכפייה שלהם במחנה הריכוז "פוכט", דרום הולנד, אל הקרונות. אלה לקחו אותם ישירות למחנה הריכוז התאום "ווסטרבורק" בצפון המדינה, ומשם מיד, בקרונות בקר, מזרחה, לסוביבור. כמו בכל משלוח שיצא מווסטרבורק לסוביבור, הקרונות יצאו ביום שלישי והגיעו ליעדם בשישי.
ביום שישי כ' תמוז, ערב שבת קודש פרשת פנחס, בא אורי סבי בשערי סוביבור, אי שם במעבה היער הפולני סמוך לגבול אוקראינה.
בסוביבור לא היתה סלקציה. בתוך כשעתיים מזמן הגעתו כבר לא היה עוד סבי בין החיים.

שמונים שנה בדיוק לאחר מכן, כ' תמוז תשפ"ג, ואנו באמסטרדם בעצמנו, באים לסבא וסבתא. מחר טקס אבני הנגף לזכרם, אבל היום יארצייט (יום השנה) לסבא ובקרבי אבא כבר יוקדת חובת אמירת קדיש יתום. עוד בסְחִיפְּהוֹל, נמל התעופה עצום הממדים של אמסטרדם, הוא שולח אותנו בלי להתבלבל למצוא בית כנסת עם מניין שחרית (ב-11 בבוקר, כן?). בסוף אנחנו מתפשרים על פתרון מציאותי יותר: קדיש בתפילת מנחה בבית הכנסת של חב"ד באמסטלפֵיין, פרבר של אמסטרדם, המכונה "שׁוּל אמסטלפיין".

בית הכנסת יפה ורחב ידיים, ועץ ערבות גדול צומח בחצרו (פתרון נהדר להושענא רבא, אני חושב מוכנית).
אבא משתוקק כל כך לומר קדיש ביארצייט המיוחד הזה שאנו חווים השנה, שמרוב התרגשות הוא מתחיל לקרוא קדיש עם החזן עוד לפני תפילת שמונה עשרה (שהוא בכלל חצי קדיש וממש לא קדיש יתום). אני מניח יד על שכמו ומתקן אותו, ואבא מצדו מכין לו בקפידה רבה את נוסח הקדיש מול עיניו ומחכה על קוצים ל"עלינו לשבח".

אלא שבינתיים - משבר דיפלומטי. בק"ק שול אמסטלפיין, כך לוחש הגבאי באוזני בדאגה רבה, לא אומרים קדיש יתום אתרי מנחה, רק אחרי מעריב. ואם הסתפקתם לרגע כי בדל מחשבה לשנות ממנהגם עלתה בראש מתפללי ה"ְשׁוּל" נוכח הנסיבות הרגישות - כנראה לא פגשתם יהודים הולנדים מימיכם. כי הללו, זאת יש לדעת, גורמים לבתי כנסת של ייקים להיראות כמו תיאטרון פלייבק.
בלית ברירה הוצאתי בחזרת הש"ץ את אבא אל הפרוזדור והסברתי לו שיצטרך לחכות עד אחרי מעריב, ושבעצם זה לגמרי בסדר כי המקומיים מתפללים הרבה לפני רדת החשכה (מחשיך כאן בעשר בלילה) והיארצייט עדיין יתפוס.
אבא האומלל שקל לרגע להתמרד, אולם להיותו הולנדי מבטן ומלידה בעצמו - העריך בינו לבין עצמו את סיכוייו האפסיים והכריע לקבל את הגזירה להמתין בחשיקת שיניים לסיום מעריב.

וסוף טוב הכל טוב, כבוד גדול עשו לאבא לבסוף, ועטפוהו בטלית, ולאחר קדיש יתום קרא הרב המקומי נוסח אזכרת נשמות לסבא, ועוד הגדיל וקינח ב"רבי חנניה בן עקשיא" כדי לזכות את אבא בקדיש נוסף.


(בתמונה, סבא ואבא בבית ברחוב מירהאוזנסטראאט 22. זו התמונה היחידה שנשארה לנו ממנו).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה