והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שני, 16 במאי 2022

וְלִבִּי מְבַקֵּשׁ, תִּהְיֶה נִשְׁמַר

אב קושר לבנו הקטן את השרוכים בבוקר.
השרוכים, מצדם, דקיקים. "שרוכי חופש".
והבן, מצדו, עוד לא ממש יודע לקשור אותם היטב לבדו.
והאב יודע שהקשירה שלו צריכה להחזיק לפחות עד סוף יום הלימודים, כי אם תיפרם סביר להניח שלא יהיה מי שיקשור מחדש את נעלי בנו עד שישוב הביתה.
אז הוא תופס זווית מיטבית ומותח ומהדק, מותח ומהדק, ואצבעותיו עומלות לשקע בקשר את מרב המתח והחוסן. ויש שדעתו אינה נוחה מקשירתו והוא פורם וקושר מחדש ביתר עוז. שיחזיק.
ואז, על מפתן הדלת, הוא נזכר עד כמה מעשה קשירת השרוכים הוא בעצם רק שיקוף, מטאפורה, למשהו גדול בהרבה, והוא קורא לבנו המתרחק שישוב לרגע על עקבותיו ואז נושק לו שוב על ראשו ומאמץ אותו שוב חזק חזק אל לבו, נוטע בו עוז וחוסן שיספיקו עד שובו הביתה.

וְלִבִּי מְבַקֵּשׁ

תִּהְיֶה נִשְׁמַר

תִּהְיֶה אָהוּב וְקָרוֹב...

וְלִבִּי כּוֹרֵעַ

וּמִשְׁתַּחֲוֶה

חֲסֹךְ מִלִּבּוֹ בּוּשָׁה וְעֶלְבּוֹן וּפַחַד

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה