והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שני, 16 במאי 2022

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז


האיש העיוור מולל בעצבנות את כיסוי הגומי של ידית מקל ההליכה שלו וכבש את עיניו בקרקע. "בוא", אמר לו הקבצן שלמרגלותיו, שרוע על מזרן בין מעברי החצייה, "בוא, כבר אחת בלילה. אני בדיוק הולך לקנות לי פיצה עכשיו. בוא איתי ואקנה לך גם ונאכל ואחר כך נראה כבר".

ואני, הלך מתמיד עם תרמיל על הגב
מאזין נצחי לרחש העולם
צייד בלתי נלאה של רוח האדם
אני עברתי שם במקרה, ממש לשבריר שניה
שהספיק בדיוק כדי ללכוד את שבר השיחה הזה
לדעת רגע קצרצר, חמקמק, של אור יקרות בתוך החשיכה.
ואז לכתוב אותו פה, שתדעו אותו גם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה