והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שני, 16 במאי 2022

עולה של תשובה

הערב קניתי פלאפל בטבריה. המוכר היה בחור צעיר, בן עשרים ומשהו, שפטפט בעליצות עם חברים שבאו לבקרו. תחתיו עבד מעין שוליה, אולי בן 15, שמאד השתדל אבל כל הזמן חטף צחוקים ודאחקות והערות על הראש מהמוכר ומחבריו. הרגשתי עקצוצים של אי נעימות על העור, אבל שתקתי.

כשהפיתה היתה מוכנה ביקשתי מהמוכר שיכניס לי פנימה גם חציל מטוגן או שניים והוא פקד על השוליה לעשות כן. היו מלקחיים ממש מול עיניו אבל הוא תר אחר אחרים ועורר עליו את זעמו של המוכר. "יא אללה איתך, איך אתה לא רואה את המלקחיים מול העיניים שלך?", צעק. "ראיתי אותם", התכווץ השוליה האומלל, "אבל הם היו בתוך הסלט וחשבתי ש...". המוכר וחבריו פרצו בצחוק לעגני.

תדע לך, אמרתי למוכר, שבזכות העובד שלך, שהיה לו אכפת ממני עד כדי כך שלא רצה להשתמש באותם מלקחיים, בזכותו אחזור לפה שוב ואקנה ממך עוד פעם.
הצחוק נדם.

ממש לפני שנכנסתי לרכב שמעתי מישהו רץ אחריי. זה היה המוכר. הוא נתן לי שקית נייר מלאה כדורי פלאפל חמים ואמר "תודה שאמרת גבר, אני אתקן".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה