והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 9 בינואר 2021

ימי לבנון: הבלדה על הרץ קנקן


וּכְּשֶׁעָלְתָה הַפְּלֻגָּה לְקַו לְבָנוֹן וְתָפְסָה סוֹף סוֹף אֶת הַגִּזְרָה

כְּשֶׁיָּשַׁבְנוּ כֻּלָּם בַּתַּדְרִיךְ מוּצָב וְזִיו הַמ"פּ חִלֵּק מַטָּלוֹת לַשִּׁגְרָה

הָיָה שָׁם אֶחָד, לוֹחֵם וָתִיק, בָּחוּר גָּבוֹהַּ, קְצָת שַׁתְקָן

וְהוּא אָמַר בְּשֶׁקֶט "אִם זֶה בְּסֵדֶר, אֲנִי אֶהְיֶה הַרָץ קַנְקַן"

וּבַהַתְחָלָה אַף אֶחָד לֹא הֵבִין מָה הוּא לוֹקֵחַ תַּפְקִיד שֶׁל צְעִירִים

וּמִי בִּכְלָל רוֹצֶה לְדַלֵּג כָּל לַיְלָה בֵּין הַעֶמְדוֹת וּלְחַלֵּק תֵּה לַשּׁוֹמְרִים

אֲבָל הוּא רַק חִיֵּךְ וְאָמַר, עִזְבוּ חֶבְרֶ'ה, בִּחְיָיאת, עַל מָה הַמְּהוּמָה

כּוּלָה רָץ קַנְקַן, הַכֹּל בְּסֵדֶר, תַּכְנִיסוּ אוֹתִי כְּבָר הַלַּיְלָה לָרְשִׁימָה

וּלְמַעַן הָאֱמֶת, כַּמָּה יָמִים אֶל תּוֹךְ הַקַּו כְּבָר חַוִּינוּ הִתְפַּכְּחוּת

כִּי עֲבוּרוֹ לִהְיוֹת רָץ קַנְקַן לֹא הָיָה סִנְגּ'וּר אֶלָּא נֶטוֹ זְכוּת

הִתְרַגְּשׁוּת דָּרְכָה אֶת פְּעָמָיו כְּשֶׁטִּפֵּס אֶל הַסּוֹלְלוֹת עָמוּס מַעֲדַנִּים

וּכְשֶׁדָּפַק בְּאִישׁוֹן לַיִל עַל דַּלְתוֹת הַפְּלָדָה זָרַח לוֹ אוֹר גָּדוֹל עַל הַפָּנִים

וְהוּא הָיָה פּוֹרֵס אֶת הַתֶּה וְהַכּוֹסוֹת וְהָעוּגִיּוֹת שֶׁהֵבִיא בְּקֻפְסָאוֹת מֵאִמָּא

וּבַחִיּוּךְ נָבוֹךְ הָיָה טוֹפֵחַ עַל שְׁכֶם הַשּׁוֹמֵר וְאוֹמֵר "בְּתֵאָבוֹן, קָדִימָה"

וּבוֹא תֵּשֵׁב קְצָת, סַפֵּר מָה חָדָשׁ וְאֵיךְ בַּבַּיִת וּמָה שְׁלוֹם הַגְּבֶרֶת

וְהָעֶמְדָּה הַחֲשׁוּכָה, הַקְּפוּאָה, הָיְתָה הוֹפֶכֶת בִּן רֶגַע חַמָּה וּמוּאֶרֶת

וּמִפֹּה לְשָׁם בִּרְבוֹת הַיָּמִים כְּבָר שָׁמְעָה כָּל הַגִּזְרָה אֶת שִׁמְעוֹ

וּסְפִירַת הַזְּמַן לְאָחוֹר בַּשְּׁמִירָה הִתְחַלְּפָה בִּסְפִירַת הַזְּמַן עַד בּוֹאוֹ

אֲפִלּוּ הַמָּחָ"ט שָׁאַל "מִי הַבָּחוּר?", שְׁמוּעוֹת שֶׁגַּם מְפַקֵּד הָאֻגְדָּה כְּבָר עֻדְכַּן

וְכֻלָּנוּ זָרַחְנוּ, הוּא מִשֶּׁלָּנוּ הֶחָבֵר הַזֶּה, הַגֶּבֶר-גֶּבֶר, הַרָץ קַנְקַן

וּבְבֹקֶר חֹרֶף בָּהִיר אֶחָד צְרִיחַת הַטִּיל פּוֹלַחַת, וְאָז שֶׁקֶט מַצְמִית

עָשָׁן שָׁחֹר סָמִיךְ הֵחֵל מִתְאַבֵּךְ בִּפְרָאוּת מֵעַל הָעֶמְדָּה הַדְּרוֹמִית

וְתוֹךְ רֶגַע שׁוֹרְקִים הַפָּצְמָ"רִים סְבִיבֵנוּ, כְּמוֹ גֶּשֶׁם רוֹשֵׁף שֶׁל פְּלָדָה

וְזִיו הַמ"פּ שׁוֹאֵג "אַף אֶחָד לֹא מוֹצִיא אֶת הָרֹאשׁ, בִּפְקֻדָּה!"

וּבַקֶּשֶׁר צוֹעֵק הַשּׁוֹמֵר "כֻּלִּי רְסִיסִים וְהַדֶּלֶת תְּקוּעָה מִבִּפְנִים
"

וְכֻלָּנוּ יוֹדְעִים, זֶה עִנְיָן שֶׁל שְׁנִיּוֹת עַד שְׁרִיקָת הַטִּיל הַשֵּׁנִי

אֲבָל כָּל הַמּוּצָּב מְטֻוָּח וְעַשֵּׁן, אֵין אֵיךְ לָזוּז, זֶה מִדַּי מְסֻכָּן

וְאָז, שׁוֹעֵט קָדִימָה עַל הַסּוֹלְלָה, פִּתְאוֹם רָאִינוּ אֶת הַרָץ קַנְקַן

וְכֻלָּנוּ צוֹעֲקִים בֶּנְאָדָם, אַתָּה חָשׂוּף כֻּלְּךָ, קְפֹץ לַתְּעָלָה, תִּשְׁתַּטֵּחַ

וּמִבַּעַד לְהִתְפּוֹצְצוּיוֹת וְלַעָשָׁן כְּבָר שָׁמַעְנוּ אֶת הַטִּיל הַשֵּׁנִי צוֹרֵחַ

וּבְשׁוֹךְ הָאֵשׁ מָצָאנוּ אוֹתָם חֲבוּקִים בְּתוֹךְ הָעֶמְדָּה הַמְּפֻיַּחַת

וְעַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, אֵי שָׁם לְמַעְלָה, הֵם עֲדַיִן שׁוֹמְרִים בְּיַחַד

וְהֵם מַזְמִינִים אֶת כָּל הַחֲבֵרִים, מֵהַשַּׁיָּרוֹת וּמֵהַמַּאֲרָבִים וּמֵהַהִתָּקְלוּיוֹת וּמֵהַמִּטְעָנִים

וּמַלְאָכִים דּוֹפְקִים עַל דֶּלֶת הָעֶמְדָּה וּמְבִיאִים לָהֶם תֵּה וְעוּגוֹת וּמַעֲדַנִּים

וְלִפְעָמִים אֱלֹהִים בִּכְבוֹדוֹ נִכְנַס וְאוֹמֵר תַּעֲשׂוּ קְצָת מָקוֹם, וְיוֹשֵׁב אִתָּם דּוּמָם

וּבְבַת שְׂחוֹק לִשְׂפָתָיו הוּא לוֹטֵף אֶת פְּנֵיהֶם וְטוֹפֵחַ בְּאַהֲבָה עַל שִׁכְמָם

וּפֹה לְמַטָּה, גַּם הַיּוֹם, בִּרְגָעִים מְעֻרְפָּלִים שֶׁל זִכָּרוֹן מְתַעְתֵּעַ, לֹא מִשָׁם וְלֹא מִכָּאן

לְמוּל עֵינַי הַעֲצוּמוֹת אֲנִי עוֹד רוֹאֶה אוֹתוֹ מִתְרַחֵק עַל הַסּוֹלְלָה, אֶת הַרָץ קַנְקַן

תגובה 1: