והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום חמישי, 14 בינואר 2021

הי חסיד הי עניו: עזרא גורודצקי ז"ל

להיות ילד בקהילת "שערי רצון" של העדה הפורטוגזית בירושלים היה א ביסעל תיק. קודם כל, בכל מקום היית תמיד הילד הפורטוגזי היחיד. העדה, ישמרה צור ויחיֵה, מונה אולי שלושה תריסרי חברים ביום טוב, וילדים, כמו ילדים, לא אוהבים להיות יוצאי דופן.

אבל חוץ מזה היה עוד עניין. בית הכנסת שלנו, האיסטנבולי, נמצא בעיר העתיקה, מרחק שעה וחצי הליכה לפחות מהבית שבבית וגן. בראש השנה היינו קמים בשש בבוקר, ממלאים את תיקי הגב בבקבוקי מים ובעוגות של אמא ויוצאים למסע. אבא, ששימש כבעל-תוקע של הקהילה, היה מנצל את ההפסקה באמצע ההליכה, במנהרה שבכניסה לרחוב עזה, כדי להתאמן על התקיעות.

כשכבר הגענו לבית הכנסת, מתנשפים ומיוזעים, חיכו לנו אתגרים מסוג אחר. התפילה הפורטוגזית היא סופר טקסית, מתנהלת לפי קודים נוקשים ומתאפיינת בוייב כבד משהו. במילים עדינות, לא מאד צ'ילדרן פרנדלי. מה שכן, דבר אחד היה בגדר מניה בטוחה: בשניה שניכנס בשערי האיסטנבולי, עזרא גורודצקי יחייך אלינו ממקומו שליד שער הכניסה, יזדרז ויעניק לנו חיבוק אוהב, יישק לנו על ראשינו ומיד יפנה אל המחסן הסודי שבפרוזדור הכניסה וידלה לנו מקרביו מקדמת ממתקים נדיבה מהסליק של הקידוש.

עזרא גורודצקי, כפי שניתן לשער בקלות למקרא שמו, לא באמת היה פורטוגזי אורגינל, ואולם חרף זאת היה מעמודי קהילת "שערי רצון" ויקיריה, ואף החבר היחיד בה ששימר באדיקות את מנהג אבותינו מקהילות קודש לונדון ואמסטרדם: להתפלל עם כובע צילינדר שחור ומהודר.

עזרא היה אספן מליגת העל, עם התמחות יוצאת דופן בשחזור כתבי יד יהודיים מתוך כריכות של ספרים (רקע היסטורי בקליפת אגוז: הנוצרים השתמשו בכתבי יד יהודיים לכריכת ספרים בכדי לבזותם, ובכך, בהפוך על הפוך ומבלי דעת, תרמו תרומה מכרעת דווקא לשימורם. תאכלו חצץ, שונאי ישראל). הוא החזיק ברשותו מאות כתבי יד נדירים בשווי מאות אלפי דולרים ואז תרם אותם במלואם לספריה הלאומית, בעוד הוא עצמו חי בצניעות סגפנית בדירת חדר בנחלאות.

השבוע נפטר עזרא, מנקיי הדעת שבירושלים והדוד האהוב שלנו מהאיסטנבולי, מסיבוכי הקורונה הארורה. אמנם זכה לאריכות ימים ונפטר בן צ"א שנים, אך הלב נשבר ובוכה נוכח הבדידות האיומה שבפטירה מהנגיף; ללא מגע, ללא מראה פנים אנושיות, ללא חום, ליטוף או חיבוק.

עזרא היה רווק ולא הותיר אחריו ילדים, ואולם מעשיו הטובים הם הם ילדיו. ומן הסתם אבא - יתום משני הוריו מגיל ארבע, הקורא קדיש יתום כל ימיו אחר חשוכי בנים - יקרא אחריו קדיש.

שלום לעפרך, ר' עזרא פסח בן בצלאל הכהן. כמה ראוי לקרוא עליך את ההספד שקראו חכמינו על הלל הזקן, "הי חסיד הי עניו, מתלמידיו של עזרא", כי אמנם חסידותך היתה שניה רק לענוותנותך, וכי ממש כעזרא הסופר, שעל שמו נקראת, פעלת גם אתה כל חייך כדי שלא תישכח, כפשוטו, תורה מישראל.

זכרך הטוב יחיה בלבנו תמיד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה