והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שישי, 8 בינואר 2021

ימי לבנון: הלב השבור של איש הצ"ן

בלבנון כמעט לא היו מילואימניקים. לא במוצב שלי לפחות. אני אומר כמעט, כי שני תקני מילואים דווקא התקיימו. הראשון, תקן רופא, אויש באופן בלתי רציף בעליל. ממרחק השנים אינני זוכר לומר אם האיוש היה תלוי מבצעים מיוחדים כאלה ואחרים, או שמא שתלה החטיבה רופא מילואימניק אקראי באדמת המוצב כל אימת שהצליחה איכשהו לשים ידה על אחד.
השני היה תקן קבוע שנקרא איש צ"ן. עד היום אין לי שום מושג מה זה צ"ן וכנראה גם כבר לא יהיה לי, אבל בפועל הוא היה אחראי על שלל ענייני האנטנה הגדולה.

אנטנת הקשר הגדולה היתה נטועה ממש במרכז המוצב והתנשאה אל על ככוונת להבית ענקית, כדי שבמידה ויתחשק לחברים בכפרי החיזבאללה שממול לקום מהשלאפשטונדה, להוציא את המרגמה 120 מ"מ מהמחסן לגינה ולהמטיר עלינו קצת אש וגופרית, יהיה להם קל ונוח לכוון. אגב, אם חלקם היה במקרה קצת יותר בעניין של ירי לילה - אל דאגה. בלילות היה נדלק אור אדום בוהק ממש ברום תפארתה של האנטנה, והפצמ"רים מצאו את דרכם אלינו בקלות ובמהירות גם בתוך החשכה הכבדה שעטפה כשמיכה את ג'בל בלאט.

מפה לשם הסתובבה אצלנו במוצב אסופה נאה מאד של אנשי צ"ן, אחד בכל פעם. אני מניח שהיה זה השילוב הלא שגרתי של מילואימניקים ולבנון שהכריח את קצין הקשר החטיבתי לשלוח אלינו את החלקים הפחות אפויים במצבת המילואים של חיל הקשר, כי על ההר שלנו נחתו טיפוסים שבאמת אין לתאר. כמה מהם אני זוכר ממש כאילו התהלכו סביבי אתמול.

היה, למשל, את החסיד השתקן (להלן, החסיד). משקפיים עבות מסגרת, זקן אדירים סבוך וכיפה שחורה גדולה עליה נרקם באותיות זהב "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד". אני מניח שהחסיד נדר מתישהו נדר וקונם שלא להוציא ולו מילה אחת מפיו עד שגיבור הרקמה המוזהבת שעל כיפתו יואיל בטובו להופיע, כי כל זמן שהותו במוצב לא שמענו ממנו ולו הגה בודד. ואולם לא אלמן ישראל, והקב"ה - אשר רחמיו, כידוע, על כל מעשיו - זימן למוצב בדיוק באותם ימים רופא מילואים אחד, עולה חדש מאד מרוסיה, שנראה היה כי הועלה על הספארי ללבנון כבר בשדה התעופה באשר לא ידע מילה עברית אחת לרפואה.
כך ישבו להם הרופא והחסיד זה לצד זה על בטונדה גדולה, עישנו סיגריות נלסון מצחינות בשרשרת ושתקו יחדיו שתיקה מלאת הוד במשך שלושה שבועות רצופים. סידור נוח מאד לכל הדעות.

היה גם את הסטלן. הסטלן, כשמו, היה שרוי במצב צבירה מתמיד של סאטלה עמוקה, אשר מחד כנראה הקל מאד על המשימה להעלות אותו ללבנון אך מאידך לא ברור כיצד אִפשר לו לבצע את משימות הצ"ן העלומות שלו, תהיינה אשר תהיינה.
זכור לי היטב אינצידנט אחד, קולני מאד, ובמסגרתו צרח עדו המ"פ במשך עשר דקות רצופות על הסטלן, לאחר שהאחרון עלה בנונשלנט עם גופיית צ'ה גווארה, שרוואל גואה וסט גלגול מהודר לתפוס קצת צבע מול הנוף על הסוללה הצפונית.

והיה את הנשוי. ולמה נקרא שמו הנשוי דווקא, בשעה שמילואימניקים רבים נשואים מעצם טבעם? משום שהיה דן בנישואיו ובכדאיותם עם כל מי שרק רצה או בעיקר לא רצה לשמוע. הנשוי ואשתו, מסתבר, התחתנו כבר בסוף השמינית, מה שגרם לו להתפלמס ללא הפסקה, בינו לבין קהלו השבוי, בשאלה האם מוקנית לו זכות מוסרית להפסיק לשמור אמונים לאשת נעוריו מפאת הטעם כבד המשקל "חיים רק פעם אחת", כולל שלל נימוקים בעד ונגד. אני נשבע שאחרי שתפס אותי בפעם העשירית בחדר האוכל עם לבטיו הבלתי נגמרים ונאם באוזניי ש"בסוף כל הנשים בנויות פחות או יותר אותו דבר אז למה לי בעצם" (זה היה היום של הנגד) הייתי קרוב מאד להעיף עליו צלחת, כולל התכולה.

אבל מכל אנשי הצ"ן נפשי נקשרה לאהבה את אלון. בניגוד לכל הנ"ל, אלון לא היה תמהוני או מטורלל, ושיגורו אלינו התאפשר מסיבה אחרת ועצובה. הוא היה הלום ושבור לב. כמה ימים לפני שעלה ללבנון ניפצה מישהי את לב הציפור שלו לרסיסים, והכאב הקהה כפטיש את כל חושיו, מכבה בשִׁטְפו כל מגננה נתונה.

אותו כאב עצמו ליווה את אלון כצל שחור ונאמן לכל מקום אליו הלך ברחבי המוצב. מאחר וסמכויותיי כחובש המוצב הורחבו כבר מזמן על ידי עידו המ"פ לתחומי בריאות הנפש, ראיתי עצמי אחראי לשלומו של איש הצ"ן האומלל. לא באמת ידעתי מה לומר לו, הייתי רק ילד בן 20, אז כל פעם הייתי מביא צמד צ'ופרים מהמקרר במטבח והיינו יושבים ואוכלים בשתיקה. בהפגזות הייתי טופח בעדינות על שכמו ומבקש ממנו להצטרף אליי למחסה, שכן לולא עשיתי זאת היה ודאי נותר ישוב במקומו, קהה חושים ושווה נפש.
ממש כחסיד השתקן לפניו, אני חושב שאלון לא הוציא מפיו יותר ממשפט או שניים במשך כל התקופה. קראו לה מיקי, הוא אמר לבסוף, ואז שב והתעטף בשתיקתו.

בבוקר השיירה קראו לי לטלפון.
אתה החובש? שאל קול נשי נמרץ ומתפצח בצד השני. עניתי בחיוב.
קוראים לי מיקי, אמרה, אני קשורה לאלון, המילואימניק מהקשר. בחמ"ל אמרו לי לדבר איתך.
אני יודע מי את, אמרתי.
היא שתקה לרגע.
החבר'ה שלך בחמ"ל סיפרו לי שישבת איתו הרבה, אמרה לבסוף, איך הוא?
לא אשקר לך, עניתי, הוא לא בטוב.
הוי הז'לוב המתוק הרגיש שלי, נאנחה מיקי, הז'לוב המתוק והרגיש והעדין שלי. אלוהים, מה נסגר איתי.
אני לא באמת יודע מה קרה ביניכם, מלמלתי במבוכה, הוא לא ממש דיבר.
אתה לא צריך לדעת, פסקה נמרצות, יצאתי אידיוטית ועכשיו באתי לתקן וזה מה שחשוב. אתה יודע איפה אני?
אין לי מושג, עניתי.
אז תקשיב טוב, אמרה, אני בחמ"ל של הגדוד בזרעית והכרחתי את המג"ד החמוד פה לידי לקחת אותי לשער בגבול. עוד שעה יוצאת השיירה מהמוצב ואני הולכת לחכות לאלון ממש על הגדר. רק תעשה לי טובה, שים לב שהוא מפוקס ובחתיכה אחת ועולה כמו ילד טוב על הספארי, אוקיי?
חיוך גדול התפשט לי על הפנים.

זמן קצר לאחר מכן באתי להיפרד מאלון, שישב שפוף על הקיטבג שלו ליד רכבי השיירה. הוא הרים אליי מבט עייף. תודה אחי, אמר בשקט, תודה שהיית איתי.
הכל טוב אלון, חייכתי, הכל אחלה. ועכשיו תרים את הראש גבוה למעלה. יש לי תחושה שאתה הולך להיות בסדר גמור.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה