והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שישי, 29 באוקטובר 2021

מעורב ירושלמי, סתיו 2021, מקבץ ב'

הנזיר הרוסי כביר הגוף ברחוב שלומציון המלכה שנקרעה לו הגומיה של הקוקו מתחת לכובע הכמרים השחור, ובתנועות גמלוניות ונבוכות ניסה לאסוף איכשהו את שיערו הארוך. וילדה בצמה ארוכה וסרפן ג'ינס שישבה עם משפחתה בקפה קדוש ניגשה אליו ונתנה לו גומיה משלה. הנזיר בחן לרגע את הגומיה הוורודה, חייך חיוך גדול מתחת לזקן, ואז התכופף מלוא קומתו אל הילדה והצמיד את שתי כפות ידיו זו לזו בתנועת תודה.

הבחור שעמד על המדרכה בצומת אהליאב-ירמיהו, היכן שנהגי האוטובוסים שיוצאים מהתחנה המרכזית מסובבים את ההגה הגדול שמאלה לכיוון היציאה מהעיר, ובכל פעם שאוטובוס חדש החל את הפניה הביט בריכוז בנהג וסובב הגה דמיוני גדול בין ידיו.

הנערה שדילגה אל חברותיה במדרחוב וצהלה "הוא קנה לי פלאפל! הוא קנה לי פלאפל!". וכשאחת החברות שאלה אותה אם המחזר ידע גם לבקש מהמוכר לשים בפיתה את מה שהיא אוהבת - סבבה על עומדה, פתחה את הפיתה, בחנה בחון היטב את תכולתה, נאנחה ואמרה, ספק לחברותיה ספק לעצמה, "אוי ואבוי לי, הכל בדיוק הפוך", ותוך שניה נצטהלה שוב "אבל לא אכפת לי! הוא קנה לי פלאפל! הוא קנה לי פלאפל!".

הלום הקרב השדוף, אפור שיער ופרוע זקן, לבוש חולצת גולני ירוקה צהובה, קעקועים בכחול דהוי מכסים את כל זרועותיו ומבטו תהום חשיכה, שהסתובב בכניסה לתחנה המרכזית ושאל את העוברים והשבים אם הם יודעים במקרה איפה זה ההסעות ללבנון.

מוכר השווארמה שקיבל במאור פנים ובחיוך גדול את האישה המבוגרת בבגדים המרופטים ואמר "הנה כבר מגיעה המנה הרגילה גיברת חנה". וכשנתן לה את המנה העטופה והיא שאלה בשקט אם הוא זוכר לרשום לה, ענה "בטח גיברת חנה איזו שאלה. רושם, רושם, כמו בכל יום, הנה תראי", ואז הוציא עט וקשקש תנועת רישום על משטח העבודה המתכתי שנחבא מעיניה, מאחורי הסלטים. עיניי ראו ולא זר.

שני הברסלברים הצעירים שבאו עם שולחן מתקפל לפתוח בסטת נ-נח ליד דוכן הפיס בכניסה לשוק הפתוח במחניודה ואז בעל הדוכן פצח בצעקות רמות שלא יעזו להקים את הבסטה ליד הדוכן שלו כי זה מבריח לו לקוחות. ואחרי שנסוגו אחורנית סינן לי אחד מהם "תראה מה זה בלבלות של יהודי. רבי נחמן היה סוגר לו כבר היום את הפרנסה לכל החודש וההוא אומר לנו לזוז".

הנער והנערה, אולי בני עשרים אולי פחות, שעמדו ממש צמוד אלי בקרון הרכבת הקלה העמוס להתפקע. והיא נטלה את ידו ושמה על בטנה ואמרה "מרגיש"? והוא ענה "איך מרגיש? עוד לא עבר חודש". והיא אמרה "אני יודעת, מרגיש?" והוא חייך ואמר "מרגיש, מרגיש". והיא שאלה "אתה לא פוחד?" והוא ענה "פוחד, בטח שפוחד". אז מה נעשה, שאלה. והוא הביט בעיניים טובות אל תוך עיניה ואמר "נראה לי שנפחד ביחד".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה