והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שישי, 29 באוקטובר 2021

מעורב ירושלמי, סתיו 2021, מקבץ ג' ואחרון

החסיד ליד היציאה מהכותל המערבי, שראה אותי הולך אחורנית כמקובל ואמר לי "זו ממש בעיה המנהג הזה. כל פעם שאני רוצה ללכת הביתה אני מסתובב עם הפנים לכותל ומתחיל ללכת אחורה ואז הקוידשבורכו מציץ בי מהחרכים של האבנים, ממש כמו בשיר השירים, ואומר לי אבל למה אתה כבר הולך מוישה דוביד, תישאר עוד קצת. וככה עוד פעם ועוד פעם עד שבסוף אני נשאר פה כל היום ונהיה לי בעיות בשלום בית".

האמריקאי המבוגר בכניסה לשוק הפתוח במחניודה שישב על כיסא נמוך של אבלים ופרט עלי נבל. זקן ופיאות סבוכים פרא זה באלה, כובע בוקרים שחור, מעיל זברה בלוי של רב-ארל'כים. כמה חוצניקיות מצחקקות נעמדו סביבו וביקשו שינגן משהו שמח, "שנוכל לרקוד קצת". ממתי מנגנים משהו שמח על נבל, חשבתי לעצמי, אבל הבעל מנגן עצמו השתהה לרגע, ואז אמר בשקט "המנגינות השמחות כבר נעלמו לי מזמן". החבורה הצוהלת נמלכה והמשיכה בדרכה, אבל בחורה בהירה אחת בסריג ורוד הרצינה פתאום, נתפרדה מדבוקתה, התיישבה על המדרכה לצדו ואמרה "אז תנגן לי משהו מהעומקים של הלב שלך".

הבחור שישב באישון לילה על המדרגות שיורדות מרחוב הצבי לרחוב יפו ודיבר בטלפון, מיטלטליו פזורים סביבו, ולפתע נשא קולו בבכיה "שתדעי, שתדעי, שאף אחד לא יאהב אותך כמוני".

היהודי השובב ברחוב אגריפס מול השוק. טלית קטן של צמר, בלויה ומוכתמת, מעל חולצתו; מקטורנו מהוה ופתוח למחצה. זקנו ופיאותיו לבנים. רק עין אחת לו וזיק ממזרי מאד בוער בה. לידו עומדת אשתו, מחזיקה עגלת קניות עמוסה. ממבטה העייף ניכר שהיא בעלת ניסיון ארוך שנים עם בעלה התכשיט. התכשיט, מצדו, מנסה שוב ושוב לבוא בדברים עם שתי עלמות חן שהתיישבו לסעוד בשולחן ליד, והיא, מצדה, קוראת לו שיעזוב אותן כבר ויחזור לעמוד לידה. "היא מקנאה לי", הוא אומר להן, קורץ בעינו האחת וחוזר לסורו. כך כמה וכמה פעמים וזעמה כבר הולך ותופח. "מה יש, אני אוהב את כל עם ישראל, גם הבנים וגם הבנות", הוא מצטדק בפניה, ואז, רגע לפני הפיצוץ, מוצא סולם יצירתי מאד לרדת בעזרתו מהעץ. "מחילה מכבודכן", הוא שב ופונה אל שתי העלמות, מצביע על גברתן אקראי במעיל עור שחור שצעד לכיווננו, "מחילה מכבודכן, אבל פשוט המאפיה בדיוק באה לחסל אותי, אז אני חייב להיעלם עכשיו", ואז נותן יד לאשתו ואומר לה "יאללה קנאית שלי, בואי נברח מפה מהר".

הצליין הקוריאני בויה דולורוזה עם הצלב הגדול על גבו. כל כך היה מכוֵון בסילודין מיט הייליגע גוישע כוונעס, עד שנתבלבל וסטה ממסלול הייסורים לאיזו סמטה צדדית. וכשהעמדתי אותו על טעותו יכולתי לראות בחוש ממש כיצד עמלים גלגלי השיניים בתוככי ראשו להכריע בסוגיה האם יוכל להמשיך ממקום טעותו או שמא נפסלה לו כל הצעדה והוא צריך, יחד עם הצלב עשרה קילו שעל גבו, לחזור אחר כבוד על עקבותיו להתחיל את הכל מהתחלה.

הברסלבר המתוק שרקד בעיזוז עם חבריו ברחבה שבין התחנה המרכזית לרכבת הקלה, ואז, כשעמדתי ברמזור, איגף אותי מעורפי, תחב לתוך ידי את הפיתקא קדישא וצעק לי באוזן "יאללה שניגאל כבר!!!". וואלה מתאים לי אש להיגאל, אמרתי לו, אני בפנים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה