והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 14 באוקטובר 2017

פני רבו תשע"ח

זו כבר הפכה מסורת, להתחיל את חגיגות יום ההולדת שלי בטיש מוצאי שמחת תורה אצל הצדיק בעל הייסורים, רבי ישראל הגר, הויז'ניצער רוב. והשנה ענין חדש: א היימישע סעלעקטאר בכניסה. אין מספיק מקום בפנים. הסעלעקטאר סוקר אותי מכף רגל (נייקי כחולות) ועד ראש (גלאח-בלי-פייעס עם כיפה שלא קשורה לשום דבר) ושואל במבוכה אם מישהו הזמין אותי. ודאי, אני משיב לו, הרבה הזמין אותי. כל שנה אני פה. מיילך! ער זאגט דער רבה האט אים פארבעטן, הוא צועק לאחראי. נו, אזוי ווס איז דורט צו פראגען? צועק מיילך בחזרה, קורץ לי ומסמן למקרר הויז'ניצאי לתת לי להיכנס.

למעלה על הפארענצעס כמה חסידים כבר מזהים אותי משנים קודמות ועושים לי מקום. יד אוחזת יד משני צדדיי ואני מתחבר פיזית לשרשרת הגדולה. האדמו"ר, לבוש בגדי מלכות לבנים, מסמן ביד מונפת והאדמה מתחילה לרעוד. אלפי חסידים נעים כאיש אחד ושואגים "ס'איז דאך האלץ הבל הבלים, א-י-ן ע-ו-ד מ-ל-ב-ד-ו". מנחם שרוקד לימיני עונה בסבלנות ובחיוך גדול לכל שאלותיי וכמה סקרנים מסביב מטים אוזן, כאילו אגבית, לשמוע מה שואל השייגעץ שאיווה לו למשכן את הפארענצע שלהם.

בינתיים פוצחים הבעלי מנגנים בניגון חדש, מושכני אחריך נרוצה. ידיו של הרבה עושות מלחמה וקורת העץ רועדת תחת רגליי. ב"הביאני המלך ח-ד-ר-יו, נגילה ונשמחה בו" כבר מגיע הויז'ניצער לעולמות היותר עליונים ובהתאמה עוברים אלפי החסידים מריקוד לקפיצות. הקורה מחשבת להישבר תחתינו אבל הבחור מעלי לא מרוצה. לטעמו אינני קופץ כראוי. אני מנסה לשקף לו את חששי המוחשי לקרוס עשרים אמה מטה בתוך תערובת של עץ, מתכת וחסידים שאפילו לא הרגישו, אבל הוא מבטל את דבריי בתנועת יד. בנס היו עוימדים, הוא צועק לתוך אוזני, באמת עוד לא הבנת שכל הקונסטרוקציה פה עומדת בזכות הרבה? אם הוא יוצא מבית המדרש הכל מתמוטט ברגע

לשמאלי רוקד אברך בדבקות, בערך בן גילי. אני חש שברצונו לומר לי משהו אבל בכל פעם הוא נסוג ומתכנס לתוך עצמו. בסוף, בין ניגון לניגון, הוא נוגע בכתפי ופונה אלי בקול רך ובלשון רבים, כמנהג. אתם יודעים, הוא מחייך, שבעצם השנה מתחילה רק עכשיו, כי הרי ממש עד עכשיו עוד ניתן היה לשנות את הצעטאלך בשמיים. ומה שעושים בראשית השנה הוא סימן לשנה כולה. וממילא, אם אתם שרויים בשמחה יחד איתנו פה עכשיו, מובטח לכם שתהיו בשמחה כל השנה כולה. ידו האוחזת בידי בשרשרת הרוקדים מתהדקת כמו מחזקת את דברי בעליה. הוא מחייך אלי ושונה, ספק לי ספק לעצמו, "כן, בשמחה כל השנה כולה". 

אחר כך, וגם זו כבר מסורת, א שיינע קיגעל מיט א קליינע פיקעל. וחשבתי לעצמי וואלה איזו ברכה יפה קיבלתי ליומולדת, ועוד מזר גמור. שנהיה בשמחה כל השנה כולה. אמן כן יהי רצון.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה