והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 1 באוקטובר 2017

מנשה


כשפרש מנשה משירות בתי הסוהר מצא את עצמו די לבד. אשתו עזבה אותו כמה שנים קודם לכן. בניו בגרו, נישאו ועקרו לסביבות נשותיהן החדשות וגם כלבתו האהובה הלכה לעולם שכולו מרחבי דשא וחולות ים וממטרים פזורים של דוגלי.

שכר איפוא מנשה יחידת דיור קטנה במושב והיה מבלה בה את ימיו ולילותיו בגפו. כדי לא להשתגע מחוסר מעש החל לפסל דמויות פימו קטנות. שעות היה רוכן על שולחנו, בורא בריות ומחריבן, לש קלסתרן ומהדק יצוריהן ומושחן בצבע ונופח בהן ניצוץ של חיות. הדמויות, מצדן, האירו לו פנים ושובבו את לבו ואירחו לו לחברה בחלל חדרו הקטן.
וכשנלאו אצבעותיו מלוש היה נפנה אל אוסף המפוחיות שלו ומפריח לחלל המושב מנגינות נוגות, נסוכות כיסופים וגעגוע לזמנים אחרים שהיו ונמוגו ואינם עוד.

משבאו המנגינות באוזני שכנו היה מזמין את מנשה לסעוד לעתים על שולחנו. "ותביא גם את המפוחיות", אמר לו. ומאז היה הדבר להרגל. מנשה היה מסב אל השולחן, מסרב לאכול, מבקש רק "א שטיקעל ברוט" (מנשה היה אמנם תימני מבטן אך חטא ביידיש פה ושם) טועם מעט מן הפרוסה אולם בעיקר מביט בקוצר רוח לעבר הסלון.
ובתום הארוחה היתה משפחת השכן מתיישבת סביב מנשה, שהיה מחבק את תיק הצד השחור עם מפוחיותיו, מחייך וממתין. "תנגן לנו משהו מנשק'ה?", היה השכן אומר כשהתיישב לבסוף, ומנשה היה ננער כביכול ואומר טוב, בסדר, אם אתם רוצים, ואז פורס את שלל מפוחיותיו לראווה אל מול עיני הילדים המשתאות, מונה את מעלותיה של כל מפוחית ומפוחית ולבסוף מצמיד אותה אל שפתיו ומנגן. ואם נחה על מנשה הרוח היה נותן את קולו גם בשיר, כי קולו היה עמוק ועשיר ודוק של כאב רטט בו וייפה אותו מאד. ובייחוד אהב לשיר שירי ארץ ישראל הישנה והטובה.
שָׂדוֹת שֶׁבָּעֵמֶק
קִדְּמוּנִי הַלַּיְלָה
בְּרֵיחַ הַזֶּבֶל
נִיחוֹחַ חָצִיר
הַלַּיְלָה לָעֵמֶק
אֲנִי אֲזַמֵּרָה
כִּי אֹשֶׁר בָּאַנִי
וְחֶסֶד הַשִּׁיר.
ולעתים היה השכן מצרף גם את הגיטרה הזקנה שלו לחגיגה, והסלון היה מתמלא צלילים ושירה ושחוק ילדים, ומנשה היה מזדקף ומתמלא חיות ועזוז וניצוצות של שובבות היו נזרקים בו. וכשהיה נפרד מן השכן ומילדיו היו עיניו בורקות.

יום אחד חזר השכן לביתו וראה את מנשה צורר בבהילות מה את מטלטליו המועטים ואת צבא בובותיו ושלל מפוחיותיו. ולרגע פתח את פיו לשאול למה ומדוע אך במשנהו כבר ראה כיצד נפרשות כנפיו של מנשה מסגור צלעותיו והבין שהפור כבר נפל ואין להשיבו עוד. יש אנשים שהם עצים ויש אנשים שהם ציפורים, אמר לו מנשה פעם כשישבו על הספסל בגינה.
שעה קלה לאחר מכן כבר המריא ברכבו הקטן, בלי לומר (או לדעת?) לאן. באוויר המושב, היכן שנישאו תדיר מנגינותיו, נפער פתע חלל מעיק של דומיה.

מנשה לא היה חזק בתקשורת אלקטרונית (השכן ידע זאת היטב מכל הפעמים שהוזעק להשכין שלום בין מנשה ומחשבו, שאצרו היסטוריה ארוכה של איבה-בואכה-משטמה וחשדנות הדדית) והודעות עדכון לא נחתו במכשיר הנייד של השכן, אבל יום אחד הגיעתהו חבילה קטנה בדואר, וכשהסיר את עטיפות הנייר שאצרו אותה התגלה לעיניו מנשה זעיר, מכויר פימו וישוב על כיסא, מפוחית נחבאת בידו המובאת אל פיו, פניו מאירות ועיניו שוחקות. על שתי ברכיו שעשע שני ילדים קטנים שהביטו בו בהשתאות, מתחקים אחר תנועות המפוחית על שפתיו. למרגלותיו, סמוך לרגלי הכיסא, התרוננה מילה אחת, כתובה אותיות מתעגלות וצבעוניות. "אושר".

2 תגובות:

  1. שלוש הרשומות האחרונות שלך נחתו בתיבת המייל שלי כאחת, מרגשות ונוגעות כל אחת בדרכה.
    אושר.

    השבמחק