והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 10 בספטמבר 2011

עלילות פולאט, עבדולי וממטי בארץ הקודש

אם למישהו היה עוד ספק, חברים, בא רג'פ טאיפ ארדואן ושם את הדברים על השולחן בלי להתבלבל. על סיפון המרמרה חטפו הטורקים חזק הישר אל החומש - אל לב הכבוד הטורקי הגא, המשופם ומלא העיזוז. אך בעוד איבוד העשתונות של ארדואן המושפל מרוח יום יום על כותרות העיתונים והמהדורות, אני מרשה לעצמי להניח שרובכם פספסתם את התגובה הטורקית ההולמת בזירה הקולנועית.
הנה, אם כן, מחוותו הצנועה של אישציפור ליצירת הדגל של הקולנוע הטורקי בשנה החולפת: "עמק הזאבים: פלסטין".

תקציב:
מרשים, ללא ספק. תשכחו מארומת החלטורה-בדינר-תשעים של ערוץ סהאר האיראני. הטורקים שפכו כאן הרבה מאד כסף ("עמק הזאבים: פלסטין" נחשב לאחד הסרטים היקרים בתולדות הקולנוע הטורקי) והרימו הפקה מושקעת כמעט מכל היבט שהוא - החל בצילום, עבור בניצבים ובתפאורה וכלה באפקטים המיוחדים.

דמויות:
פולאט אלמדאר: ג'יימס בונד, גרסת הדרדנלים. מבט חודר, אגרוף ברזל וחסינות מוחלטת בפני כדורי אויב.
ממטי: מס' 2 בצוות של פולאט. אביו האובד של שלום מיכאלשווילי. הבדחן שבחבורה (טוב, במונחים טורקיים).
עבדולי: מס' 3 בצוות של פולאט. הגרסה הטורקית לג'ון רמבו. חדור אמונה ותחושת שליחות. לא אוהב (בלשון המעטה) את נטייתו של ממטי להתבדח בעיצומן של משימות.
סימון לוי: מדריכת תיירים אמריקאית-יהודיה, שקורותיה עתידים להצטלב עם "צוות פולאט" וחייה עתידים להשתנות מן הקצה אל הקצה
משה בן-אליעזר: השטן בהתגלמותו. ראש זרועות הבטחון הישראליים, עטור קוקו ועטוי זיפים. אקדח חגור לו על ירכו ורטייה שחורה חבושה על עינו.
אבי: מדינאי ישראלי בעמדת הנהגה כלשהי (קשה לקבוע מהי, כי פעם הוא מופיע כראש הממשלה ופעם כמנהל כלא). אמור להיות הבוס של בן אליעזר אך בפועל מנוהל על ידו.

עלילה:
כוחות קומנדו ישראליים משתלטים ללא התנגדות על המרמרה, ומיד פוצחים בספורט החביב עליהם (שיימשך, אין צורך לומר, לאורך כל הסרט): ירי חסר אבחנה בחפים מפשע. בחמ"ל הישראלי המתוקתק חוכך בן-אליעזר את ידיו בהנאה נוכח התמונות המרנינות הנשקפות ממסכי הפלזמה, ומתפנה להדליק סיגר יוקרתי. ניכר בו כי אינו יודע דבר על הנקמה המתבשלת ברגעים אלה במפקדה של פולאט. קאט.

חוץ. יום. מזרח ירושלים. צוות פולאט מנסה לעבור עמדת בידוק צה"לית. באת לבקר בישראל? שואל החייל את פולאט. לא, מישיר האחרון עיניים צודקות, באתי לבקר בפלסטין. החייל - בצעד הרה גורל שיעלה לו, לחברו לעמדה ולעוד אי אלו גדודי חי"ר בחייהם - מסרב לאשר לחבר'ה להיכנס. ממטי מתעצבן והבלגאן מתחיל (סימון המבועתת, שנקלעת אל קו האש שלא בטובתה, מאומצת חד צדדית על ידי פולאט).
בשעה הקרובה יעסקו השלושה בהשמדה שיטתית של זרועות היבשה והאויר של צה"ל; ישחררו על הדרך אלפי אסירים פלסטיניים מבתי הכלא הישראליים; יחדרו אגבית לבור בקריה ויעלו אותו בסערה השמימה ויבצעו אי אלו משימות ריאליות נוספות. נו ביגי. אש האויב תומטר עליהם ממסוקים, טנקים, מקלעים ומאות קני רובים, אך בשל כישוריהם הסגוליים יסתכמו הנזקים בקרב חברי הצוות בפציעת רגל זניחה של ממטי (אגב, הפלסטינים שנלחמים לצדם, נטולי מיומנויות הפלא הטורקיות, חוטפים בלי חשבון).
סימון, מצידה, תגלה כי כל מה שידעה על בני עמה אינו אלא שקר מוחלט, ומשם כבר תקצר לה הדרך אל זרועותיו החסונות של פולאט.
משה בן-אליעזר ייתקל בצוות פולאט בעיצומה של משימת מעצר-פלאס-רצח-המוני שגרתית בגדה, יאבד עין כתוצאה מהאינצידנט, יירה כנקמה בגבם של מאות עצירים פלסטיניים כפותים, ימוטט במכוון בית מגורים על ילד פלסטיני נכה, ינסה סוג חדש של תחמושת שהמציא על פלסטיני מזדמן וכן על זה הדרך.
כפי שאתם יכולים לנחש, הסצנה הסופית תפגיש בין פולאט איש הברזל לבין בן-אליעזר הנבל, שלא יהסס - הו, ההפתעה - להשתמש בבת עמו סימון כמגן אנושי.

עובדות:
לא באמת נחוצות כאן. סרטי הוידאו בהם נראים פעילי המשט חובטים בלוחמי השייטת השרועים על הסיפון באלות ברזל הם הלוא זיוף ציוני מובהק, אז למה להתבסס עליהם מלכתחילה?

שפה:
הסרט דובר טורקית, אך בפי החיילים מושמים (באופן ספוראדי לחלוטין) גם משפטים בלשון הקודש, המאפשרים לצופה העברי לבחון את מידת ההשקעה. ואכן, אני שמח לבשר לכם על התקדמות משמעותית שנעשתה מאז
שמו בערוץ סהאר 1 האיראני בפי סרן שָׁמְעוּן את השורות האלמותיות "ושיהא גם לך בוקר ערב טוב" ו"כבר הַבִיאָתִּי לָכֶן אחד הסַעְסְוּעִים שבתִּיכוֹ רֶמוֹן מתקתקתקתקתקת".
השחקנים הטורקיים מפליאים לנבוח במיומנות מילים חד/דו הברתיות כמו "שקט", "ארצה", "החוצה" ו"מספיק" (משלוש הברות ומעלה - כמו "תִּיכְנָנְסוּ", למשל - הם כבר מתחילים להסתבך) ותוך כדי ירי הם גם מנפקים קריאות קרב מפתיעות כמו "בחייך!", "הופה-הופה!" או "מה זה פה!". ממטי, מצחיקול חינני שכמותו, מגדיל לעשות ומברך חייל ישראלי ב"שלום עלֵיקה" לפני שהוא מעניק לו נוגרה קטלנית בסגנון מרמריס ומעיף אותו מהג'יפ.

עיצוב אמנותי:
מפתיע גם הוא לטובה. השלטים בעברית מדויקים עד לרמת ה"קומה 12" וה"כיבוי אש" (יצוין לשבח השלט המקורי "עישון, אש, להבה וסלולרי - אסורים כאן"). התפאורה מושקעת אך עמוסה מגיני דוד באופן מתמיה משהו. על כל רכב ישראלי באשר הוא מתנוסס מגן דוד ענק, בבור יש מגיני דוד על כל קיר שאיננו שירותים ואפילו שומרי המסך מרקידים את הסמל היהודי עתיק היומין על מסכי הפלזמה המשוכללים.

ניקוד משוקלל:
10 בסולם ארדואן.

מועמדויות ופרסים:
פרס האקדמיה לשחקן המשנה: עבדולי.
פרס האקדמיה לשחקן הקומי: ממטי.
פרס האקדמיה לשחקנית הדרמטית: סימון לוי.
פרס על מפעל חיים: פולאט אלמדאר.

בכורה (וזו לא בדיחה):
ערב יום השואה הבינלאומי 2011, בבית הקולנוע הגרמני הקרוב למקום מגוריכם. הנה לפניכם הסרט המלא, באדיבות יוטיוב (כתוביות אנגלית). צפיה נעימה!

3 תגובות:

  1. זה ממש ממש ממש מזעזע אותי. הייתי בטוחה שמדובר בבדיחה.

    השבמחק
  2. בשם העם התורכי אני דורש התנצלות על הפוסט החד צדדי הזה. וגם סיום המצור על עזה. וגם פינוי השגרירות במצרים (בעצם עזוב, פולאט קיבל את המשימה)

    השבמחק
  3. מדניאל בחצר מלכי פרס ובבל, דרך מכתבי השטנה של טוביה העמוני בימי בית שני, עבור בהמן הרשע, ועד השואה הנאצית, ועד ימינו ממש - אותו קו חשיבה פרדוקסלי המסמן את מהות האנטישמיות, שב ומבצבץ בכל פעם מחדש: היהודים הם בבת אחת גם מסוכנים, וגם פגיעים באופן נלעג. הם גם מצליחים בצורה מדאיגה, וגם טיפשים באופן מרגיע. הם גם עַם מפוזר ומפורד, וגם מתבדלים במידה מבשרת רעות. הם גם חסרי רחמים ואוכלי יתומים לארוחת בוקר, וגם קל לקרקף אותם בלי להזיע.

    מדהים איך הצורך האנושי בלדמיין את השטן ואז להכניס לו באבי-אביו, מצליח להיזון בלי סוף מהסיפור היהודי. לא נמאס להם? לא הגיע הזמן להתרענן עם סיפור חדש?

    השבמחק