"אדם לאדם עָרֵב", כתוב על אחד השלטים הביתיים היותר יפים בהפגנה המיוחדת הזו. וגם "צדק ורווחה ולא רווח וצדקה", וגם "הכלכלה צומחת - העם נובל", וגם "ניצחנו את הציניות", וגם "מפסיקים לפחד - מתחילים להתאגד", וגם "היום עני - מחר אתה" וגם "פחות שיעורי בית - העם דורש צדק בית-ספרי". קבוצת צעירים מתפתלת בין גושי המפגינים במעין תהלוכת לוויה ססגונית. על חישוקי הזרים שנושאים חבריה אל על כתוב "יהירות", "חולשה", "ציניות "וגם "פחד", "אדישות" ו"ניצול".
על קיר בנין בטבור רחוב קינג ג'ורג' תלויה כרזת ענק אדומה של צ'ה גווארה, ופעלולן סנפלינג על ספידים מקפץ עליה לאורכה ולרוחבה. מפגין אחד לובש חולצת טריקו לבנה עם דיוקן עז מאד של יוסף סטאלין. אחר מסתובב עם מאו צה טונג מרוח לרוחב חזהו. תומך ליכוד נושא שלט "אוהבים אותך ביבי, תתעורר אתנו". קבוצה די גדולה של בדואים מתהלכת בתוך הקהל עם שלטים הקוראים לחלוקה צודקת יותר של אדמות חקלאיות בנגב. שתי נערות בני עקיבא עומדות עם שלט "צדק צדק תרדוף" שהדפיסה התנועה הרפורמית. האמונות השונות והמגזרים השונים הופכים כאן לא רלוונטיים לרגע. איש אינו מדיר איש. איש אינו תוקף איש. הפגנת הבעד, כבר אמרנו?
לקראת בית הכנסת הגדול כבר אי אפשר להתקדם יותר. לידי עומדות משפחות משפחות, מכות עם כפות עץ על מכסים של סירים, מצטרפות למעגלי המתופפים של תנועות הנוער. ילד על כתפי אביו מדווח לכולנו בהתרגשות שכבר לא רואים את קצהו של נהר האדם השוטף את הרחוב. הפרצופים מסביב משולהבים, אך נטולי גרם בודד של משטמה או שנאה. אנשים טובים, איכפתיים, שאיש לא הסית ולא הדיח ולא חימם, עומדים ומניפים בעיניים בורקות שלטים שהכינו בבית. ומי יגלה עפר מעיני ישעיהו, הושע ועמוס, שתוכחותיהם מתנוססות באדום ובשחור על עשרות כרזות בחוצות ירושלים, כאילו לא עברו אלפיים ומשהו שנה. גם זאב ז'בוטינסקי, אחד העם ויאנוש קורצ'אק קמים לתחייה על השלטים שסביבי בלילה הירושלמי היפה הזה.
על הבמה יזהר אשדות שר את "ככלות הקול והתמונה" וכולם שרים אתו במלוא גרונם "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו". במבי שלג מפצירה במפגינים לא לוותר ולא להתעייף ולא לחדול מן המאמץ הערכי והמוסרי שבבסיס המחאה. מודי בר-און בנאום נפלא מכה על חטא בשם כל בני דורו, שהייאוש דחף אותם להתכנס פנימה ולעשות איש לביתו. אפילו אם אמנם נגזר עלינו לחיות על חרבנו, הוא תוהה, מה יותר מתבקש מאשר לעשות זאת מתוך ערבות הדדית? ואם המדינה עומדת על זכותה לבדוק השכם והערב את נאמנות אזרחיה, האם אין לאותם אזרחים עצמם את הזכות ואף החובה לבדוק את מידת נאמנותה להם? ואולי בכלל הגיע הזמן להתפשר, הוא חותם, על מדינה קצת יותר יהודית מחד, אבל קצת פחות משיחית מאידך.
שישים אלף בני אדם הפגינו אמש בירושלים לפי האומדנים שהתפרסמו בתקשורת, והעובדה שלא נכחו שם מספר כפול ויותר של מפגינים ודאי נזקפת לזכותם של אשפי ה"הפרד ומשול" בפוליטיקה ובתקשורת, שעשו את מלאכתם נאמנה. כאילו שבני הדור השני בהתנחלויות סביב ירושלים יכולים לבנות בית ביישובם. כאילו שהם אינם עוזבים בבושת פנים לנוכח אפקט ההדף של מחירי הנדל"ן המשתוללים בבירה. כאילו שידי פעילי עמותות הצדקה והחסד ביהודה ושומרון אינן עמוסות עבודה. כאילו שעליבות החיים בבלוקים של הקטמונים או קריית מנחם היא באמת פונקציה של ממשלת ליכוד או ממשלת מערך.
אבל אני הייתי שם, וודאי גם רבים מכם. רוח טובה נשבה בין השורות המיוזעות, זקפה ראשים והרחיבה לבבות. קוראים לה תקווה, ונדמה שהיא כאן כדי להישאר.
תיאור אוטופי להפליא! נשמע שדברים טובים קורים שם אצלכם...
השבמחק