והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שישי, 2 בספטמבר 2011

מחאת הבעד

זו היא מחאת הבעד, ולכן זו היא גם הפגנת הבעד.

היא לא נגד ערבים, היא לא נגד יהודים.
היא לא נגד דתיים, היא לא נגד חילונים.
היא לא נגד ימניים, היא לא נגד שמאלנים.
היא לא נגד התנחלויות, היא לא נגד קיבוצים.
היא לא נגד בג"צ, היא לא נגד בד"צ.
היא לא נגד הקואליציה, היא לא נגד האופוזיציה.

היא בעדנו. בעד כל אחד ואחת מאתנו. היא בעד המדינה שכולנו אוהבים. היא בעד הפוטנציאל העצום שלנו כעם וכחברה. והיא מייצגת ערכים הומניסטיים-אוניברסליים בה במידה שהיא מייצגת ערכים יהודיים מובהקים.

פוליטיקאים ואנשי תקשורת, לרוב כאלה המקושרים היטב לשבע-עשרה המשפחות שמעבירות את האוברדראפט שלנו בינן לבין עצמן, מנסים למכור לנו שזו מחאה מטעם. שהיא פסולה. שמניעיה אינם טהורים (בניגוד למניעים האלטרואיסטים שלהם עצמם, כמובן). נטפלים אל גרעין הצעירים שהצית את הגפרור ובודקים את חבריו בציציותיהם. דור שלם של צעירים מסתכל קדימה ולא רואה אופק כלכלי, אבל לשרון גלים למיניהם חשוב מאד להתמקד כרגע בדברים החשובים באמת ולבדוק האם דפני ליף דיווחה על האפילפסיה שלה כבר בצו ראשון או אם נכון החשד שסתיו שפיר לא שילמה דו"ח חניה לעיריית יקנעם ב-2004. כאילו שהשתיים משחו את עצמן למנהיגות האומה. כאילו שהן מנכסות לעצמן תארים החורגים ממה שהן באמת: בחורות צעירות, חסרות ניסיון, לא חפות מטעויות (חלקן לא קטנות) אך בעלות אוריינטציה מצפונית בריאה, שאיתרע מזלן להיות שם בדיוק כשהכל התחיל. אל תטעו לרגע, אלו שדוחפים אותנו לנבור באי-שירותה הצבאי של דפני ליף יודעים בדיוק מה הם עושים. 'הפרד ומשול' קלאסי. דה אולדסט טריק אין דה בּוּק. שסה את המוחים זה בזה - כמה קל הרי לעשות את זה בישראל - והצל את ישבנך המרופד, המקושר.

במדינות ערב רודים המשטרים הטוטליטריים באזרחיהם במשך עשרות שנים מתוקפן של "תקנות חירום". בדמוקרטיה הישראלית התמונה כמובן שונה לחלוטין, אבל עין חדה מספיק תזהה את האלמנט הדומה. בחסות המצב הבטחוני הבלתי נגמר הולכת ומתקבעת כאן מציאות של חוסר צדק וחוסר שוויון, אשר כל ניסיון למחות נגדה נהדף בשם אותו מצב בטחוני עצמו. להרבה מדי אנשים בצמרת ההון, השלטון והבטחון בישראל המצב הזה נוח מאד. במוצאי שבת כולנו חייבים להיות שם כדי לומר להם: מספיק. התבגרנו. נגמר מצב החירום. המדינה שלנו בת שישים ושלוש, היא כאן כדי להישאר ומגיע לה סוף סוף סדר יום אזרחי ברור. כי גם אם גבולותיה נשמרים באמצעות הטנקים והמטוסים המתקדמים בעולם, לא יהיה בכוחם לעצור את שטף הישראלים שנוטש אותה לטובת אפשרויות טובות יותר בחוץ. גם אם היא מפומפמת לנו השכם והערב כנס כלכלי וכמעצמת הייטק, זה לא ינחם מאות אלפי אזרחים עובדים שמשכורתם גבוהה רק במעט מדמי השכירות שהם צריכים לשלם או זהה להם, ומי בכלל מדבר על כל השאר. גם אם הקמתה היא סוג של נס, המשך קיומה ושגשוגה הם פועל יוצא של מציאות, זו שתיווצר בידי האינטרסנטים בעלי הכוח או זו שניצור בעצמנו.

ואם אנשי ה'סכסך ושלוט' הצליחו לתעתע גם בכם, או אם אתם מסתפקים בטיעון הלוגי הבהיר "ככה זה פה" – יודעים מה? אל תצאו להפגין במוצ"ש. שבו בבית וצפו במאסטר שף. עונש ראוי לכל הדעות.

תגובה 1: