עקידה

עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ
יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ
אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

נתחיל בעובדות. אין יהודי ספרדי שלא מכיר את "עת שערי רצון", אחד משיאי התפילה הספרדית של ראש השנה - אם לא הגבוה שבהם. אין בית כנסת ספרדי בעולם שלא נשטף בגל של התרגשות וכמיהה וכיסופים כאשר מושרות מילותיו. ומפה לשם, תודה לאל, כבר גילו גם רבים מאחינו האשכנזים את קסמו (אם טרם הצטרפתם אליהם - זה הזמן).

בָּאַחֲרִית נֻסָּה בְּסוֹף הַעְשָׂרָה
הַבֵּן אֲשֶׁר נוֹלַד לְךָ מִשָּׂרָה
אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאֹד נִקְשָׁרָה
קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה
עַל הַר אֲשֶׁר כָּבוֹד לְךָ זוֹרֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

הפיוט המופלא הזה - שינון, צעיר בניי, חב לו את שמו - טווה ביד אמן את תמונת מסעם הטעון של אברהם ויצחק אל הר המוריה. היכן שהמקרא רועם בצמצומו, כמעט בשתיקתו, מכניס אותנו רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס, החכם והמשורר בן מרוקו, אל טבורה הסוער והמתוח והיצרי של הסצנה הבלתי אפשרית הזו, בה פוסעים זה לצד זה האב העתיד לעקוד ובנו העתיד להיעקד. מכניס, ולא עושה הנחות.

הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת בִּמְלָאכָה
וְיַעֲנֶה יִצְחָק לְאָבִיו כָּכָה
אָבִי רְאֵה אֵשׁ וַעֲצֵי מַעֲרָכָה
אַיֵּה אֲדֹנִי שֶׂה אֲשֶׁר כַּהֲלָכָה
הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

בן היה לרבי יהודה, ושמואל שמו. ארבע שנים נצר את הסוד הנורא מאביו אוהבו לפני שבישר לו על החלטתו להתאסלם וקרע את עולמו לגזרים מדממים. אם לא די בכך, הפך שמואל אבן עבאס למומר אקטיבי במיוחד. הוא חיבר ספר בשם "איפהאם אל יאהוד", "השתקת היהודים", בו ניגח אחד לאחד את עקרונות דת אבותיו, ואף סבב בין קהילות יהודיות כדי לעשות נפשות לדתו החדשה (מסע ההופעות המפוקפק הזה, אגב, היווה את אחת הסיבות לכתיבת "איגרת תימן" של רמב"ם).

וכשרבו הייסורים בארצות המגרב, אשר יהודיהן נאנקו תחת גלי האל-מווחידון השוטפים אותן בזה אחר זה, עבר רבי יהודה לחאלב שבסוריה - מתרחק ממכאוב אחד וקרב אל אחר, אל בנו שבמוסול.
ואין לדעת אם גמלה בו ההחלטה עוד במרוקו, או שמא נסכה בו הקרבה הגיאוגרפית הפתאומית כוחות רעננים. אך יום אחד, בערוב ימיו, השכים רבי יהודה בבוקר, חבש את חמורו וקם והלך אל המקום אשר אמר לו לבו; אל דרך החתחתים המדברית המחברת בקו ישר בין חאלב למוסול, בניסיון לדבר על נפש בנו אהובו, למען ישוב הביתה.

את כל יהבו ומאוייו, תפילותיו ותקוותיו תלה רבי יהודה במסעו האחרון. מדי שנה בבית הכנסת אני עוצם עיניי ומדמיין את דמותו, חוצה את המדבר, כפופה מכאב וגעגועים, המון דמעיה זולגים בחיל. אך צעדיה איתנים, נסוכי תקווה מחודשת.

דָּפְקוּ בְּשַׁעְרֵי רַחֲמִים לִפְתֹּחַ
הַבֵּן לְהִזָּבַח וְאָב לִזְבֹּחַ
קֹוִים לָאֵל וּבְרַחֲמָיו לִבְטֹחַ
וְקֹוֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ
דָּרְשׁוּ בְּנַחְלַת אֵל לְהִסְתַּפֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

אבל רבי יהודה לא הגיע למוסול. בקצה מסע חייו אל לב בנו לא עמדו לו עוד כוחותיו. על אם הדרך הלך לבית עולמו, ותקוותו עמו.

מקובל לחשוב שראשי התיבות החתומים בבתי הפיוט, "עבאשׂ יהודה שמואל", הם ראשי התיבות של מחברו (ולא כבכמה מחזורים בהם נדפס הסבר שגוי, לפיו נכתב הפיוט בידי שלושה אחים: יהודה, שמואל ועבאס). אבל ביני לבין עצמי אני מהרהר, כי אולי בחר רבי יהודה להנציח בראשי התיבות של פיוטו גם את שם בנו האובד, אשר בקרב על נשמתו לא ויתר ולא נכנע עד יומו האחרון.

שלום לעפרך, רבי יהודה אבן עבאס, האב הנעקד ביקוד כאבו. מדי התחדש שנה ישובו מילותיך וימצאו נתיבה לריבואות לבבות וינחמום. ובנחמתם תנוחם גם אתה.

אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם
אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם
שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם
יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם
בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה
זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה
וּשְׁמַע תְּקִיעָה, זֹכְרָה לִתְרוּעָה
וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה
יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ, יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵח

נ.ב. ביצועים רבים ל"עת שערי רצון" ניתן למצוא באתר "הזמנה לפיוט". לדעתי היפים ביותר הם אלה המושרים במקאם "ביאת" בלחן הירושלמי.