והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 1 ביוני 2024

יום הזיכרון תשפ"ד: אחיי גיבורי התהילה

הגדוד שלי, שלחם והגן במלחמה במשך מעל מאה וחמישים יום, בתחילה בגזרת הצפון ואז בגזרת עזה, לא ספג אבדות בנפש. תודה לאל על חסדים קטנים.
מ"פ בגדוד לחם כחבר כיתת כוננות באחד מקיבוצי העוטף ונפצע קשה, אך ב"ה השתקם
.
לוחם בגדוד השכן, רס"ב עזריה יחזקאל ז"ל, מהטנקיסטים הותיקים בחטיבה (אם לא הותיק שבהם) נפל במוצאי חנוכה, ד' בטבת, בגזרת מרגליות. בן חמישים ושלוש שנים היה בנופלו. הוא הנופל היחידי במלחמה משורות החטיבה.

למעשה, מבין כל נופלי חטיבות המילואים במלחמה הכרתי אישית רק אחד, יקר ומיוחד.
אבל בעצם - הכרתי את כולם.
באנגלית אומרים
it takes one to know one, ואני משוכנע שאני לא המילואימניק יחיד שחש כך; שכל מי שמשרת ביחידת מילואים לוחמת וקורא על הנופלים במערכה מקרב חטיבות המילואים מזהה אותם, גם אם לא פגש בהם מעולם.

המורעל, הבדחן, שומר הסביבה, הפז"מניק, החייכן, המרובע, החולמני, המאלתר, המקומבן, אוהב החיות, ההוא עם השאלות קיטבג, המזווד, הטבעוני, הבשלן המפתיע, השוקיסט, ההוא שמארגן חפלות, ההוא שתמיד יתחיל כדורגל.
הימני המושבע, השמאלני המושבע, הקפלניסט, המתנחל מגב ההר, הסטלן, הדוס-על-חלל , הקיבוצניק, הכופר שמשלים מניין, המקושר ששכן של דוד שלו בבור בקריה, הרוחניק שמודט בנגמ"ש, ההוא שבקבוצות ויודע הכל ראשון
.
הרווק הנצחי, הדון ז'ואן, המאוהב, הנשוי הטרי, האבא לקטנטנים, האבא למתבגרים, האבא לחיילים, הסבא לנכדים
...

עשרות עשרות האלפים שיצאו מהבית בעצם החג ורצו להגן על הבית מבלי להסס ומבלי לשאול לשאול ומבלי להביט סביב לראות מי עוד מגיע.
עשרות הרכבים שראיתי על הכבישים בדרך צפונה, רבים מנוסעיהם בבגדי חג, צופרים, פותחים חלון וצועקים אחד לשני "בהצלחה!".
מאות הרכבים החונים מחוץ לימ"ח, ועוד ועוד לא מפסיקים להגיע, זורקים את הרכב איפשהו בשטח, היכן שאפשר, מעמיסים את התיק על הגב ומתחילים ללכת ברגל אל סככות הטנקים
.
אני מכיר את כולם, מתוקף הידיעה הבהירה שהיחידה שלהם היא בבואה כזו או אחרת של זו שלי. ולכן זה כואב ושורף בלב גם כשלא מכירים אישית. כי גם אם היחידות משתנות - ההוויה היא אחת, והיא מתחת לעור והיא זורמת בדם והיא בנימי הנפש
.
כי כולנו, אבל באמת, רקמה אנושית אחת
.

כל כך הרבה נופלים במלחמה הקשה הזו, חיילי סדיר ואנשי שב"כ ושוטרים ולוחמי ימ"מ וחובשי מד"א ואיחוד הצלה ולוחמי כיתות הכוננות ואזרחים גיבורים למכביר.
אבל השורות הללו מוקדשות לאחיי לוחמי חטיבות המילואים, שזינקו כאריות באמצע החיים כדי להגן על הבית והסתערו בעוז וברעות לוחמים, עוד יום ועוד איתור ועוד יעד ועוד משימה, בנחישות, בהתמדה, באומץ לב - עד שנפלו במערכה הכבדה
.
אחיי גיבורי התהילה. רקפות בין הסלעים
.

בתמונה: רס"מ איתי פרי ממודיעין, נשוי להילה ואב עדו, גיל ואורי. קשר מ"פ בגדוד 8111, חטיבה 5. נפל בחנוכה, כ"ז בכסלו תשפ"ד. בן שלושים ושש בנופלו.
איתי שלא הכרתי, אבל הכרתי
.

יום השואה תשפ"ד: פסקול פנימי

1.
סבי אורי עם אבי דוד, במרפסת ביתם ברחוב מירהאוזנסטראט 22, אמסטרדם
.
זו התמונה היחידה שיש בידינו מסבא
.

2.
 איני יודע מתי בדיוק צולמה, אך יכול לשער זאת. אבא נראה פה כבן שנה וחצי, היום בבירור קיצי וחם. אבא יליד ינואר 1939, כך שהדעת נותנת כי התמונה צולמה בקיץ 1940.

3.
הנאצים פלשו להולנד וכבשו אותה במאי 1940. הם לא נטפלו ליהודים מיד. טבעת החנק התהדקה לאט לאט, אך בנחישות ובהתמדה.
האם בעת שצולמה התמונה (בידי מי? סבתא?) כבר הבחין סבא בעננים ההולכים ומתקדרים מעל למרפסת הקטנה? מעל לקן החם - אבא, אמא וילד קטן - שבנה בעמל
?

4.
שנים הבטתי בתמונה הזו שוב ושוב. היא הרי היתה כל מה שנשאר
.
השמועה במשפחה לאורך העשורים האחרונים גרסה שהדיירים הנוכחיים בדירה לא נותנים להיכנס וחבל על הזמן והמאמץ, ולכן גם כשהייתי באמסטרדם לא נסעתי לרחוב מירהאוזנסטראט. במקום זאת ניסיתי לדמיין את המרפסת הזו בעיני רוחי, לפי המקטע שצולם בתמונה, והיא נראתה לי כמעין מרפסת שיכון כזו, מוקפת אבני חיפוי אדומות, ללא נוף
.

5.
אבל בקיץ האחרון, עת קבענו שני אבני נגף בין מרצפות חזית הבניין ברחוב מירהאוזנסטראט 22, הזמינה אותנו ליזט, הדיירת הנוכחית, באדיבות רבה אל הבית פנימה. עלינו במדרגות העץ התלולות לקומה 1 ונכנסנו לראשונה אל חללו הנעים של הבית. ישר ביקשתי מליזט רשות לצאת למרפסת, ושם סוף סוף נסגר לי המעגל
.

6.
המרפסת קטנה וצרה, משקיפה אל הגינה היפה והמוריקה שבחצר. פשוט מזווית הצילום של התמונה ניתן היה לראות רק את אבני החיפוי של הבנין ואת אלה של הבנין הסמוך (ועוד בשחור לבן
(.
המרפסת מהתמונה התגלתה אפוא במציאות כמרפסת מקסימה, שיוצאת מדירה צנועה אך יפה ומוארת, בבנין נאה, ברחוב שקט ונעים בעיבורי העיר
.

7.
ופתאום התחברו לי כל החלקים. סבא שבתמונה קיבל לפתע חיים וצבע. הוא ודאי החזיק היטב היטב את אבא, כי המעקה הנמוך היה ממש בסמוך למקום עומדו, ונתן לקרני השמש ללטף את בנו הקטן. יחדיו השקיפו על הגינה ועל העצים והציפורים והפרחים. לאחר מכן נכנסו פנימה וסבא ודאי הניח את אבא בחזרה בזרועותיה האוהבות של סבתא שרה ואז, אני ממשיך לדמיין, אולי לקח את האופניים (שבטוח היו לו) מחדר המדרגות, יצא אל הרחוב המוצל והנעים, הדריך את אופניו על מפתן הבנין, ממש היכן שמשוקעות היום שתי אבני הנגף, ורכב אל חנות המוסיקה שלו ברחוב אוטכרטסטראט 39, במרכז העיר, לצד התעלה הגדולה
.

8.
 והיום, הרי רואים בתמונה, יום קיץ נעים היה, והשכנים ודאי אמרו שלום, והעצים הוריקו - ממש כפי שהוריקו מעלינו בקיץ 2023, ומי התעלות התנוצצו בשלווה - ממש כפי שהתנוצצו למולנו ברחוב אוטכרטסטראט, והנערות בשמלות הקיץ המתנפנפות עברו על פניו, מדוושות על אופניהן - ממש כפי שעברו על פנינו.
וסבא דיווש ונשם, דיווש והביט סביבו, והכל נראה היה נורמלי ומתרונן ממש כפי שהיה קודם, לפני הכיבוש הגרמני. ולבו ודאי אמר לו שבסוף הכל יהיה בסדר.
אבל האופל, מצדו, הלך והתעצם והתחתר לו במעמקים, כלבה שחורה
.

9.
אני זוכר איך זה היכה בי גם בפירנצה, בחצר בית הכנסת עוצר הנשימה שלה, מול שמות יהודי העיר הטבוחים החרותים על לוחיות המתכת השחורות
.
זה פשוט לא נתפס לי בשכל, איך גם מתחת ליופיה המתפרץ של העיר הזו, בירת האמנות של אירופה; מתחת לשכיות החמדה המופלאות שלה - כבר הלך האופל וגאה והתחתר במעמקים, עד שהתפרץ באחת מטבור ההדר והיופי, כטורף פראי הזונק במפתיע מתוך כלוב עלום
.

10.
אמסטרדם, קיץ 1940
.
פירנצה, קיץ 1942
.
עוטף ישראל, סוכות 2023
.
הטבע מתרונן, היופי מתפרץ, הנפש גואה, הלב מתרחב ונרגע
.
אבל במעמקים, הולך ונדרך, הולך ומתעצם - כבר מתחתר האופל כלבה שחורה. כחית טרף הוא אורב וממתין, חושף ניביו, שולף טפריו ומחכה לפקודה
.