והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 6 בנובמבר 2022

הזקן והסוס


עצי הזית מימין לכביש המטפס מעמק החולה אל הגולן מתנועעים ברוח במופע מתחלף של ירוק וכסוף. מולם מתמרק מפל סער לקראת אשדות המים האדירות שתשאגנה בקרוב בינות למצוקיו ומזמין אותנו לבוא שוב עוד מעט כדי לחזות בו במלוא תפארתו.
שביל עפר מסתעף מהכביש אל עבר עין פית.

עין פית היה כפר סורי עלווי עשיר על צלע הרמה, צופה על פני העמק והרי נפתלי. במלחמת ששת הימים נכבש בידי חטיבה 8 (גילוי נאות: עבדכם מילואימניק גאה בחטיבה) במסגרת הקרב הקשה לכיבוש מוצבי קלע וזעורה, ננטש וחרב.
הבתים שמורים יחסית, ועושרו של הכפר עודנו ניכר לעין. על מרפסתו החרבה של אחד מהם תצפית רומנטית סמי-סודית ומושלמת על השקיעה הבוערת היורדת כשמיכה על אצבע הגליל והרי נפתלי.
המעיין של הכפר, זה שהעניק לו את שמו, הוא בעיניי אחד המעיינות היפים בגולן. מימיו, קפואים וצלולים כקריסטל, מפכים בתוך מבנה מקורה בעל כיפה גדולה, וסביבו עצי תאנה ושיחי פטל לרוב.

ליד המעיין סוס זקן וכחוש. זו כבר פעם שניה שאני נתקל בתופעה המכוערת הזו. אנשים מבין תושבי הכפרים בסביבה שולחים סוסים זקנים אל מותם בעין פית, ללא כל מזון, טיפול או מחסה.
המטיילת טובת הלב שאיתי מוציאה מיד את שק התפוחים שהבאנו עמנו מהדוכן במפל סער ופורסת את תוכנו למרגלות הסוס הזקן. הוא טורף אותם ברעבתנות, אבל זה רחוק מלהספיק.

טנדר חבוט מיטלטל בדרך העפר וחונה ברחבת המעיין. סב ונכדו יוצאים ממנו, פורקים ערימות מספוא ועורכים אותן סביב מקום עומדו של הסוס. העברית של הנכד טובה והוא מספר לי בעיניים מושפלות לאדמה כי מי שהביא לפה את הסוס הזקן הוא אביו, וכי הסוס הוא של סבו, אבי אמו, שהגיע איתו בטנדר. הסב, מסתבר, ניסה בכל כוחו להשאיר את הסוס בכפר, ומשעה שכשל במערכה מול חתנו - ביקש בחשאי מנכדו שייקחהו מדי יום אל סוסו האהוב מתחת לאפו של האב.

הנכד פנה אל המעיין כדי לשאוב מים אל השוקת המאולתרת, ואילו הסבא אימץ את ראשו של הסוס הזקן אל חיקו וליטף אותו ביד אוהבת. בזוויותיהן של ארבע העיניים הסמוכות זו לזו, שתיים גדולות ושתיים קטנות, תפחו אגלים עגולים, רוטטים.
הנכד סיים בינתיים את למלא את השוקת ועמד בסבלנות בצד. אחרי כמה דקות התקרב אל הסב וטפח בעדינות על שכמו לזרזו. הסב נישק את הסוס על מצחו, ואז פנה לרדת, כבד נפש וגוף, אל רחבת המעיין, נסמך לעתים על נכדו, והם נכנסו לטנדר ונסעו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה