והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 12 בנובמבר 2022

...

 

לאחרונה יצא לי להגיע כמה וכמה פעמים לדלפק גבינות אחד בסופרמרקט מסוים בשעה מסוימת.
לא מדובר בעניין סודי או מסעיר במיוחד. פשוט יצא שיש שם מבצע כדאי למדי ומתמשך למדי על גבינה מסוימת (רמז: אנחנו חצי איטלקים) שעפה אצלנו בבית כמו לחמניות של אנג'ל בשבע בבוקר, כך שבדרך הביתה מהעבודה, בשעת ערב מאוחרת, אני משתדל לסור לשם ולקנות ממנה כהנה וכהנה בגבולות המבצע.
ובאמת לקח אולי פעמיים או שלוש עד שהגברת מהגבינות קלטה את הרפטטיביות שבעניין ופנתה לחתוך עבורי את גבינת חלומותיי בלי לומר מילה. אבל הגברת מהגבינות היא לא הגיבורה היחידה של הסיפור הזה...

כבר בביקורי הראשון או השני הבחנתי בשרת של הסופר, מזוקן וגדל מידות, עם כובע בייסבול מהוה לראשו, מבצע תמרונים עדינים וזהירים - מהסוג שחסידים מושבעים של אהבה לא יכולים בשום פנים לטעות בהם - לכיוון דוכן הגבינות. עד מהרה הבהיק המעבר הסמוך לדוכן כמבואת ארמון ווינזדור, והויטרינה התעשייתית של מקרר הגבינות זהרה כיהלום שבטבור כתר המלכה.

עקב בצד אגודל, כגשושית גדולה ומסורבלת של כיסופים, צמצם השרת אט אט את המרחק בינו לבין משאת לבו מדוכן הגבינות. מיום ליום הלכו מעגלי מכונת הניקיון שלו והצטמצמו עוד ועוד סביב היעד, עד שבאחד מביקוריי האחרונים כבר מצאתי את הגברת מהגבינות מספרת למחזרה בתנועות ידיים גדולות ובצבעים עזים אודות הרגלי הטעימה המפותחים של לקוחה אחת מהעיירה, אשר לא הותירה גבינה אחת בדוכן שלא ביקשה לדגום אך בסוף תמיד נטשה ברגע האמת וחזרה לבגוד עם הבשרים של הקצב מהדוכן ליד. צחוק עמוק ומתגלגל התפרץ ממעמקי חזהו הרחב של השרת, ואילו הגברת מהגבינות הסתפקה בחיוך דק ועדין, כיאה לליידי אמיתית, אך עיניה נצצו.

וכשהגעתי שוב לפני יומיים, ממש רגע לפני שהסופר נסגר, מצאתי אותם ישובים על שני שרפרפים קטנים בפינת הדוכן; השרת, מחויך ועצום עיניים, פער את פיו, והגברת מהגבינות הניחה חתיכות קטנות של גבינה על לשונו לזיהוי - ללא ספק מבחן האהבה הגדול של מוכרות הגבינה שבכל הזמנים.
עמדתי שם כמה שניות, חוכך האם להפר את קסמו של הרגע רק בגלל כמה פרוסות של מוצרלה מעושנת במבצע, ולבסוף סבתי על עמדי, הלכתי למקרר הגדול שממול ולקחתי לאבּנה עם שמן זית.

בקופה שאלה אותי הקופאית למה אני מחייך ככה. "סתם", עניתי לה, "מחייך לחיי האהבה". "א-נו טוב, בטח שלחיי האהבה", צחקה, מרימה כוסית דמיונית בתנועה לאה של סוף משמרת, " באמת איפה היינו בלי אהבה, תגיד לי". לרגע סחף הרהור מחויך את תודעתה, ובמשנהו ננערה ואמרה "א-נו טוב, אז אתה רוצה שקית?".

(איור: לקסיקה)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה