והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שני, 16 במאי 2022

עצמאות באמשינוב

אמשינוב, השטיבעל השכונתי שלנו, היה ביתם החם של בני עדתי, ק"ק עדת מאחרי קום דבית וגן. שכיית חמדה של ממש במונחים של מאותגרי השחר. היכן עוד יכולת להגיע להתפלל לקראת חצות היום ולשמוע את החזן פוצח ב"הודו" ולא ב"אשרי"? היכן עוד יכולת לקפל את התפילין של שחרית ואז, בתנופה חדא, כבר לסגור את הפינה של מנחה על הדרך? א פלאדיגע זאך ממש. אכן, אין כל ספק כי סגולותיו הנפלאות של אמשינוב בתחום מתיחת זמן קריאת שמע אל מחוץ לגבולות האטמוספירה פיצו על כל מגרעותיו (וכאלה, אם להודות, היו כהנה וכהנה).

בימים רגילים העניק אמשינוב את חסדיו לבני כל המגזרים בנדיבות שווה מאד. ואולם מה יעשה נער סרוג תושב בית וגן אחרי לילה של חגיגות, פטישים וקצף במרכז העיר בליל עצמאות? מניינים סרוגים היו כמובן בנמצא, כולל קוד לבוש כחול-לבן לפי הספר, הלל שלם בברכה, שיר המעלות במנגינת התקווה וכל החבילה. אבל למי למען השם יש כוח לקום בשמונה בבוקר?

כך מצאנו את עצמנו, סרוגים חסרי משמעת עצמית בסיסית מכל רחבי השכונה, מדדים בלאות לכיוון אמשינוב בעשר וחצי בבוקר; מקווים בסתר לבנו לזכות במחילת העליון על שמכרנו ביודעין את הזכות להלל ולקלס את ראשית צמיחת גאולתנו, יסוד כסא ה' בעולם, תמורת נזיד העדשים המפוקפק של עוד שעתיים שינה.

כאן נעצור לרגע ונסביר כיצד עובדים העניינים באמשינוב, זאת לטובת האנשים שלוקחים את "יתעורר כארי לעבודת בוראו" קצת יותר ברצינות מאיתנו, בני ק"ק עמ"ק בית וגן.
נמצאו עשרה יהודים למניין אבל כל השטיבעל תפוס? לא קרה כלום. שמים מבטחנו באבא שבשמיים וישר מתחילים "הודו". אפילו בחצר. הן אל עליון לא יהדר פני דל. מהחצר מנסים להשתדרג אל הפרוזדור, משם אל הפרוזדור הפנימי יותר, וכך הלאה, חדר בתוך חדר, עד שמצליחים להשתלט על אחד משני בתי הכנסת של השטיבעל: המרכזי, הגדול, או הקטן יותר, הצופה על פני הרחוב.

אני לא חושב שמשהו אירע במכוון באותו בוקר היסטורי. בגדול, הדברים פשוט התגלגלו מאליהם. יצא איכשהו שהמניין הראשוני שהתאסף בחצר היה על טהרת חובשי הכיפה ההיא שהשכל בורח דרך החורים שלה. מבטים מהירים הוחלפו, הערכות מצב זהירות נֶהֱרוּ בתוככי הראשים פנימה ושאלה גדולה החלה להתרקם בחלל האוויר הדחוס: האם נצליח לבצע את עקיצת המאה - תפילת יום עצמאות מלאה ב-11 בבוקר בתוככי הקסבה החסידית של השכונה.

ראשית היה עלינו לוודא שימור של רוב סרוג במניין, וזאת כדי למנוע הצטברות מסה קריטית של סוסים טרויאנים מהמגזר המתחרה. לצורך כך נשלחו תצפיתנים יעודיים כדי לצוד מראש כל סרוג כיפה מאחר קום הבא בשערי אמשינוב ולצרף אותו מיידית לשורותינו. משהושג הרוב המיוחל, היה עלינו לייצר אווירת הכל-כרגיל עד שמגיעים לחלקים המעניינים בתפילת היום, אי שם אחרי שמונה עשרה. כך התקדמנו לנו בפרוזרורי השטיבעל, מעמידים פני תמימים גמורים. הוסכם שבית הכנסת עליו נשתלט לקראת ההלל יהיה הקטן יותר, כי בכל זאת גם להתגרוּת בגורל יש גבול. ואמנם, בתזמון מושלם, התפנה בית הכנסת הקטן בדיוק כשסיימנו שמונה עשרה במסדרון הסמוך. קדימה הסתער.

התחלקנו לתפקידים ביעילות שלא היתה מביישת את היחידה לאבטחת אישים. לבית הכנסת הקטן היו שתי דלתות בקיר הפנימי ושני חלונות בקיר החיצוני. העמדנו שני שומרים על כל דלת, שומר אחד על כל חלון ועוד שני משגיחים לשני החרדים האומללים שנקלעו למניין שלנו ולא שיערו בנפשם מה הולך לקרות סביבם עוד רגע. שרשרת פיקוד נקבעה, עמדות אסטרטגיות אוישו, שעונים אופסו, האות ניתן והחזן חצי קרא חצי לחש "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקרוא את ההלל".

התכנית המבצעית המקורית היה לעשות את זה שקט, מהר ואלגנטי. שקט, כדי למנוע משאר המתפללים שבחוץ להבין מה קורה ולפרוץ פנימה, ומהר, כדי לסיים את העסק לפני שבני המניין החרדים יספיקו להבין מה לעזאזל קורה להם מתחת לאף.
למותר לציין שכל התכנית היפה הזו התמוטטה כמגדל קלפים תוך חצי דקה. קצת קשה לומר הלל בשקט בשעה שכמחצית מבני המניין שאספת בחוץ כבר הספיקו לשכוח, מרוב עיזוז והתלהבות נוכח קדושת היום, היכן הם נמצאים. אם לא די בכך, חרדי המניין הבינו כבר ב"בצאת ישראל ממצרים" את אשר מתרחש והחלו להביע מחאות הולכות וגוברות. המשגיחים שהוצמדו אליהם מראש ניסו אמנם להסות אותם בקריאות "שאאאאא" נמרצות אבל זה החזיק בדיוק עד "ה' זכרנו יברך".

בינתיים החלו החסידים של אמשינוב להבין איזה תרגיל עוללנו להם במגרש הביתי והחלו דופקים בעוז על הדלתות ועל החלונות. החזן קיבל פקודה שאיננה משתמעת לשתי פנים להעביר להילוך שישי לפני שחומות יריחו הקטנה שלנו יקרסו ארצה ברעש גדול. בינתיים התכנסו מפקדי המניין לחפ"ק מאולתר ליד הבימה והחליטו ברוב קולות שעל הפטרת "עוד היום בנוב" ניאלץ בלי שום ספק לוותר הפעם.

את התפילה לשלום המדינה אמרנו תוך קיפול קדחתני של התפילין והכנות לנסיגה כוללת מהדלת הקרובה לחצר בחסות מחלקת הרתק שתספוג את קריאות הגעוואלד מהחסידים הצובאים על הדלת הראשית. את "אני מאמין באמונה שלמה" כבר שרנו תוך כדי פריצה החוצה, כולל מהחלונות מקדימה, אל עבר המרחב המוגן של הרחוב הסמוך.

אינני יודע לומר אם מבצעי "עצמאות באמשינוב" חזרו על עצמם בשנים שלאחר מכן. עבורי לפחות זו היתה הפעם היחידה. רק אבהיר שלא היתה כאן חלילה כל כוונה להכעיס או לתקוע לאחינו החרדים אצבע בעין, רק לנסות לרקוד איכשהו על כל החתונות ולצאת מזה בשלום. נראה לי שבסיכומם של דברים אפשר לומר שהצלחנו. בערך...

חג עצמאות שמח!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה