והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שני, 16 במאי 2022

הכלה היהודיה ואברך המשי

הציור הזה ("כלה יהודיה" של רמברנדט. לא המקורי, לצערי הרב) היה תלוי בסלון של הוריי בקומה הראשונה מול החלון הגדול הפונה לרחוב, ועל כן נראה היטב לעוברים ולשבים בשכונתינו, בית וגן, ירושלים תובב"א.
יום אחד דפק לנו אברך משי אלמוני לחלוטין על הדלת, דרש בלי להתבלבל להוריד לאלתר את "הציור הלא צנוע שמכשיל את העוברים והשבים בשכונתנו" וחתם ב"והיה מחניך קדוש" המתבקש.

בתגובה הזמין אותו אבא (שמעולם לא פספס הזדמנות לארגן לעצמו קהל מאזינים) באדיבות פנימה אל סלון הבית, עשה לו סיבוב בין כל יצירות רמברנדט שעל הקירות (הולנדים, נו) והחל להרצות בלהט רב על המעבר המבורך שעשה הצייר הגדול מסגנון הבארוק האקסטרווגנטי והמוגזם אל משחקי האור והצל המאפיינים את הגדולות שביצירותיו. כשפנה בהתלהבות אל עבר "ירמיהו מבכה את חורבן ירושלים" כדי להדגים עד היכן הדברים מגיעים - ניצל האברך האומלל את ההזדמנות, ברח כל עוד נפשו בו ולא שב עוד לדפוק על דלתנו לעולם.

"הכלה היהודיה", מצדה, ניצבה על מקומה בגאון מול החלון הגדול הפונה לרחוב עד לקיץ שעבר, עם עזיבת הוריי לבַּקעה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה