פשקווילים:
כפי שכל תינוק ירושלמי יודע, הפשקווילים הם מה שמחזיק בפועל את קירות מאה שערים על
תילם, פיזית ופיגורטיבית גם יחד.
אז אמנם הסצנה הממתינה לעיניי הסקרניות מתגלה כמנומנמת משהו, אולם על כל פנים
מחובת דיווח מינימלי אין אנו פטורים. הנה, אפוא, הנושאים שעל סדר היום לפי
הפשקווילומטר, מהחם לבוער:
3. פרויקט שירות לאומי חדש שמאיים ללכוד
את צעירות הצאן ברשתו (שמד!! געוואלד!!)
2. ההגבלות החדשות של המשטר הציוני בציון במירון (באו זרים בנחלתך!! הרפו
ידיכם מן הקודש (!!)
1. מקווה חדש באומן שנחפר, מסתבר, בתוך בית קברות (תסמרנה שערות ראש!! היה לא
תהיה!!).
על צפרדע זבל בטבור הרחוב עוד פשקוויל באותיות ענק
"טאטע! איך וויל זיין א שומר שבת!! אבער..." (אבא! אני רוצה להיות שומר
שבת!! אבל...), אלא שחציו השני התקלף לו, משאיר אותי במתח עז שכפי הנראה כבר לא
יבוא לידי פתרון.
בגזרת המיני-פשקווילים, הלוא הן המודעות הקטנות, בהדפסה
ביתית המודבקות על תחנות האוטובוסים והעצים, העניינים סהרוריים מתמיד. שני
הכוכבים:
1. המשטר הציוני, שכבר רצח עשרות במירון, זומם כעת לרצוח רבבות באמצעות העקרות
המסתתרת כעקרב בחיסון של פייזר.
2. חשיפה של תא מחתרתי להמרת הדת שמפעיל ארגון הל"ל מתוך פיצריה מקומית.
גזרת הגרפיטי, צר לי לומר, משמימה ומאכזבת.
ציונות=עמלק. ציונים=נאצים. לא משהו שלא ראינו כבר באייטיז. תתקדמו.
"ברוך שעשה לי נס":
כדורי הפלאפל על השלט של "פלאפל מאה שערים"
חובשים כיפה שחורה גדולה ופיאות ארוכות מסתלסלות מצדעיהם. כאן אני עוצר ומברך
"ברוך שעשה לי מעין הנס במקום הזה", שכן בנערותי יצאתי פעם בליל שבת אחד
מטיש במאה שערים, לא זוכר אפילו של איזו חצר. הלכתי לי משורעף בנקודה זו ממש על
המדרכה הצרה, שקוע באי אלו מחשבות פוסט-טישיות קיומיות מן הסוג הידוע, כשלפתע
הועפתי, פשוטו כמשמעו, מטר וחצי באוויר אל הכביש. ולפני שהספקתי להבין מה בעצם קרה
פה, חזיתי ממרחק חצי מטר בזיו קלסתרו הק' של ה"פני מנחם", ר' פנחס מנחם
אלתר, אז כ"ק אדמו"ר מגור, פוסע, צנום וזעיר קומה, באמצעה של חבורת
מקררים אנושיים (אחד מהם אחראי ככל הנראה לשיגורי כטיל אנושי מטבור המדרכה).
נו שוין, שנִינו "מלך פורץ לו דרך ואין ממחים בידו". לא מחיתי.
"ואהבת":
במרכז הכביש מתגודדת לה חבורת ילדות עליזות, ובראשן, כאמא אווזה, נערה צנומה
וארוכת צמה, כנראה המדריכה שלהן. אנו הולכים במקביל כברת דרך, הן על הכביש ואני על
המדרכה. אחת הילדות עם תסמונת דאון וסביבה שאר הילדות מתכדררות פנימה והחוצה
בהמולה מתרוננת, וכאילו הכל רגיל אבל כל פעם היא מוצאת את עצמה פוסעת לבדה מחוץ
לדבוקה המצחקקת. ובכל פעם כזו המדריכה אוחזת בידה ושבה ומובילה אותה אל מרכז
העניינים. כך שוב ושוב, כאילו מבלי משים אך בנחישות עדינה, עד שלא נפלטה עוד אל
מחוץ למעגל ופניה זרחו. אור גדול מאיר הכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה