והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום רביעי, 22 באפריל 2020

יום השואה תש"פ: עשר עובדות, השערות ומחשבות בעקבות ימיה האחרונים של סבתא שרה

1. סבתי, שרה רודריגז-גארסיא לבית ויירה, נולדה ב-1914 באמסטרדם ליוסף וחוה לבית דה רוסה, אחות למרגרט, מריאנה (מרים) ויעקב. ב-19 למאי 1937 התחתנה באמסטרדם עם סבי אורי (פיליפ) ובראשית 1939 נולד בנם היחיד, אבי דוד.
2. את סבי אספו לעבודות כפייה מהר מאד ומדלת ביתו ממש (היהודים ההולנדים היו כה תמימים, שאפילו את רשימות חברי הקהילות היהודיות באמסטרדם לא טרחו להשמיד). בעזרת אנשי המחתרת ההולנדית העבירה סבתא את אבי הפעוט למחבוא באמסטרדם ומהר מאד סידרה מחבוא נפרד גם לעצמה, כולל תעודות מזויפות.
3. כיצד נתפסה סבתא? איננו יודעים לומר. היא נרצחה בסוביבור ב-21 למאי 1943, משמע יצאה מווסטרבורק שבצפון הולנד בטרנספורט של ה-18 במאי. מאחר ונתפסה עם תעודות מזויפות, הדעת נותנת שעם בואה לווסטרבורק הוכנסה מיד לצריף העונשין, שדייריו היו הראשונים למלא את הטרנספורט השבועי למחנות ההשמדה במזרח. מכאן שנתפסה באמסטרדם סביב 10-15 למאי. לפי הידוע לאבי זה קרה בעת שיצאה ממחבואה על מנת לשלוח חבילת מזון לסבא - באותו זמן אסיר במחנה פוכט שבדרום המדינה.
4. בין מרץ לספטמבר 1943 היתה תקופת השיא של ציידי היהודים בהולנד ובאמסטרדם בפרט. אלו היו ציידי אדם מקצועיים שקיבלו תשלום פר ניצוד מהאס.דה, שירות המודיעין של האס.אס. אסופה של חלאות הולנדיים, רודפי בצע, עבריינים או סתם אנטישמים תומכי הכיבוש הנאצי. ביניהם ידועה לשמצה קבוצת "קולונֶה הֶנייקֶה" (על שם מנהיגה, וים הנייקה). הם היו מסתובבים ברחובות ופשוט עוצרים את מי שהתחשק להם לבדיקת מסמכים. מסביבות מרץ 1943 קיבלה חבורת הבריונים הזו גם סמכויות שיטור לכל דבר ועניין.
5. האם צייד כזה צד את סבתא אקראית ברחוב? האם היה לו מודיע בדואר ההולנדי שדיווח לו על אישה ששלחה חבילת מזון למחנה ריכוז מלא אסירים יהודים וכל שנותר לו היה לארוב לה מחוץ לסניף הדואר ולעקוב אחריה? שמועה שהגיעה לאוזנינו מספרת שכשנתפסה הורדה סבתא מהטראם בטבור העיר באמצע היום לעיני כל. הדעת נותנת שידעה היטב מה הסיכון הכרוך במשלוח החבילה למחנה הריכוז, אולם אהבתה ודאגתה לסבי גברו על הסכנה ודחפו אותה לצאת מן המחבוא אל הרחוב הטורף.
6. מן הסתם הועברה סבתא מיד לצנטרלה-שטלה (תחנת המעצר באמסטרדם) ואז מיד לווסטרבורק ולסוביבור. הכל קרה מהר כל כך, ביעילות גרמנית ידועה. אורדנונג מוס זיין. תוך כמה ימים כבר לא היתה עוד בין החיים. אישה ואם צעירה, בת 28 בסך הכל, שנרמסה בן רגע תחת שחור המגף הנאצי הארור לדראון עולם. צייד האדם, מצדו, הלך מן הסתם עוד באותו יום לאסוף את שכרו, שמח וטוב לב. אם נתפס ונשפט אחרי המלחמה קיבל במקרה הטוב עונש מאסר. למרבית ציידי היהודים ניכו הרשויות ההולנדיות את תקופת מאסרם עד כדי מחצית ויותר. מהו צייד כזה אם לא רוצח בידיים? אבל דם יהודי נותר זול גם באירופה של אחרי המלחמה, מסתבר.
7. כמה חודשים לאחר שסבתי ניצודה בידי חלאת אדם באמסטרדם, העבירו הולנדים גיבורים ועזי נפש את אבי למסתור בחווה בכפר ברליקום. באוזני הכומר של הכפר, שבא להזהיר את מריה ון דר ברג, בעלת החווה, תהתה האחרונה בקול רם האם כבוד קדושתו מצפה ממנה להסגיר ילד בן ארבע לידי רודפיו.
מעט קודם לכן נהגו נהגי קטר הולנדים את הרכבות שהחזירו את סבי וחבריו, שכניהם עד לפני רגע, מפוכט לווסטרבורק ומשם לסוביבור, אל מותם. הם לא חשבו אף לרגע לעצור את הקטרים.
המלכה וילהלמינה ירום הודה ישבה בינתיים בגלות בלונדון ומילאה פיה מים בשעה שמעל מאה אלף מנתיניה הובלו לשחיטה.
כשיורדת חשיכה על העולם ניתן לראות היטב לב מי מאיר באור יקרות ולב מי אפל כאפלת מצרים.
8. שנים חלמתי חלום שחזר על עצמו, ובו אני מסתער עם פלוגתי על מחנה ריכוז גרמני, מוצא את סבתא מחוץ לאחד הצריפים ומאמץ אותה אל לבי. אבל במציאות סבתא לא היתה אסירה אפילו לשעה אחת. תלושת חיים, קרועה מבעלה ומבנה מבלי לדעת דבר על גורלם, הובהלה בידי רוצחיה אלי מיתה משונה. בקרון הרכבת השועט מזרחה, לסוביבור, ציינה יום נישואים שישי ואחרון, שריד לעולם אחר, אי שם לפני המלחמה.
9. זו התמונה היחידה שיש בידינו של סבתא שרה. היא עומדת כאן (מימין) לצד אחותה מרגרט, שהצליחה לברוח מווסטרבורק ושרדה את המלחמה (בגופה לפחות).
10. לסבתי, שרה רודריגז-גארסיא ויירה, שישה נכדות ונכדים ועשרים וארבעה נינות ונינים. אנו, נכדיה וניניה, נושאים בגאווה את השמות - יוסף וחוה, אורי ושרה, יעקב ומרים - ומציבים להם יד בהווייתנו ובקיומנו.
נצח ישראל לא ישקר. עם ישראל חי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה