והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 11 באפריל 2020

הרב אליהו בקשי דורון זצ"ל

בצוק איתן הייתי מגויס בצו שמונה וקיבלתי חופשה קצרה. נסעתי לירושלים לבקר את הוריי ובדרך הצטרפתי להמוני בית ישראל שליוו למנוחות את סמל מקס שטיינברג, חייל בודד מארה"ב שנפל בקרב בסג'עייה.

ההלוויה ההיא הותירה עליי רושם עז. אלפים אלפים עמדו שכם אל שכם בשמש הקופחת של שלהי יולי וחלקו למקס כבוד אחרון. אין שלם מלב שבור, כתבתי לעצמי אז, ואין מוקף וחבוק וחבור ועטוף ונעתר אהבה מחייל בודד.

בסוף ההלוויה עליתי במעלה הר הרצל לכיוון בית וגן וראיתי את הרב אליהו בקשי דורון צועד באיטיות ובכבדות במעלה הכביש. הוא הלך לבדו, כאחד האדם, בלי שום מלווים או משמשים. החום היה כבד. הוא לא היה אדם בריא וההליכה קשתה עליו מאד. ניגשתי אליו ושאלתי בדחילו אם אוכל אולי לעזור לו אבל הוא פטר אותי במנוד ראש ואמר בקול שקט כדאית המצווה כדאית המצווה, ואז העיף מבט קצר במדים ובנשק, סמך ידו על ראשי וברכני שאשוב בשלום.

הלא תדעו, כי שר וגדול נפל היום בישראל. תנצב"ה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה