והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 2 במאי 2020

ימי לבנון: קריעה


כמוסת זמן, זה מה שעבר לי בראש. כמוסת זמן. כמו הפעם ההיא כשנכנסתי למוזיאון היהודי בסוסואה שברפובליקה הדומיניקנית. חלל המוזיאון האפלולי עם תמונות בני עמי המעונים בגטאות של אירופה, כשבחוץ מתרוננת בכל עוזה ושלל גווניה ההמולה הקאריבית. מקום גיאוגרפי אחד. שני ממדי זמן.
תמיד כשאני עובר ליד זרעית אני משתדל לעצור באנדרטה שבכניסה ליישוב. "קריעה", היא נקראת. מוקדשת לחללי מוצב כרכום בדרום לבנון, המוצב שלי. אלא שעכשיו אנו חוזרים מנופש משפחתי, מצב הרוח מרומם, העור צרוב שמש והאוטו ארגז חול-ים עם ריח חופשקיץ של ממתקים ואולטרסול. אולי נוותר הפעם?
אבל הילדים אמרו "בסדר אבא" וסובבתי את ההגה שמאלה. ההרים כאן ירוקי עד, ג'בל בלאט משקיף מעברו השני של הגבול. המוצב המבוטן שלנו ששכן על פסגתו נמחה מעל פני האדמה. מוטב מאוחר מלעולם לא. אני נזכר במילים ששם מאיר שלו בפי האופה יעקב לוי ב"עשו", על הארץ הקטנטנה הזו שבה גם המלחמות הם במרחק יריקה מהבית.
זרעית. הילדים שואלים בעדינות אם אפשר להישאר ברכב. לבנון נוכחת אצלנו בבית בעיקר סביב דאחקות: קשה? בלבנון היה יותר קשה. האוכל לא בדיוק כמו שרציתם? בלבנון, כשהיו חודלים את השיירות והאוכל היה נגמר היינו אוכלים גם חוביזות, תוך כדי הסתערות. נגמרו המים החמים? בלבנון, כשמיכלי המים היו מתחוררים מרסיסי הפצמ"רים ומתרוקנים היינו מתקלחים בשוקת הסולר של הנשקים. אבל ילדיי רגישים ונבונים מספיק כדי לדעת אלו צללים אורבים מאחורי הבדיחות.
שנים עשר שמות. אמתי אלמדון נהרג ביום בו עליתי לראשונה למוצב. ארז יצחק, רונן אשל ויוני דבירי שירתו איתי - הראשון עד שנפל בקרב בצריח הטנק שלו. האחרונים לאורך כל שירותי במוצב. הם נשארו בכרכום גם אחרי שהשתחררתי ונפלו בו יחד מפגיעת פצמ"ר.
אצבעותיי מנקות שוב ושוב מבלי משים את האבק הנח על לוחיות המתכת של השמות, כאילו אם יוסר תוסר מארת השכחה יחד עמו. ברכב מחכים ילדיי, המקצבים העולזים בשירים שהם מנגנים במערכת מגיעים לאוזניי. הכביש הצר שבין האנדרטה לרכב משרטט את הגבול. כאן החיים שהמשיכו. כאן החיים שנעצרו. שנים עשר גברים שלא קידשו אישה ולא הולידו ולא חיבקו גוזלים קטנים. לנצח בני עשרים.
בפייסבוק אני פוגש לפעמים אנשים מדור לבנון שלי. כמוני, גם הם מנסים להבין כבר עשרים שנה מה בעצם קרה שם, מה היתה היומרה, למה פתאום גילה הצבא שבעצם אפשר גם בלי ולמה לא הואיל לגלות זאת לפני כן ואז אולי לא הייתי יושב פה עכשיו בכמוסת זמן ומסיר אבק דרכים משמות רעיי המתים.
נעמה מתקרבת בחשש, מחבקת אותי חזק ואז מבקשת שאספר לה על חבריי. אחר כך, באוטו, פלייליסט ה"כבקשתך" המתרונן משתנה מעצמו בלי מילים. בתורי אני מבקש את "שיר של אחרי מלחמה". אחריי תור ינון לבחור שיר. הוא נוגע בעדינות בכתפי ואומר בשקט "אבא, של שלומי שבת"

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה