והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 5 בנובמבר 2016

הטיול שלנו לקובה: מכתב חמישי בסדרה


ילדים אהובים,

המכתב הזה נכתב על חוף הים החלומי של קאיו קוקו בצפון מזרח קובה, ולכן הוא נכתב באיטיות רבה, כי העין לא מפסיקה לקפוץ מעבר למסך ולגמוע עוד ועוד מהנוף הזה, שבו שזורים חולות פודרה לבנים, איונים מכוסי ירק מנוקד כתמי פלמינגו בורוד עז וים מלוא העין בצבעים מתחלפים של כחול וטורקיז, ששקנאים מתרוממים בכבדות מבין גליו, וממריאים, נוטפי מים, אל הסעודה הבאה. השמש ההולכת ונעלמת מוסיפה לתמונה הזו גם שקיעה מרהיבת עין: משיכות מכחול גדולות של כתום משובצות קרעי עננים בסגול עז.   

המסע שלנו ממשיך. לאחר שאת הדרך מהוואנה לוינייאלס עשינו בעיקר על האוטופיסטה, האוטוסטרדה הקובנית, החלטנו להמשיך את המסע בדרכים צדדיות יותר, כאלה שתאפשרנה לנו לטעום את קובה האמיתית. כך גילינו מהר מאד את אופיו של מה שמכונה במפת הכבישים של קובה "כביש רגיל". כאן כבר לא מדובר על בורות בכביש אלא על כביש שמשחק אתך מחבואים: לרגע אחד הוא אספלט, לרגע אחר הוא דרך עפר ולרגע אחר הוא שביל עיזים שאותו יש לחלוק עם משאיות, אוטובוסים, מכוניות, סוסים, עגלות ושאר מיני ממונעין. באופן אירוני למדי נכתב על אחוריו של האוטובוס המקרטע והמזיע שלפנינו DETEN GAS, מה שישר תורגם אצלנו לעברית כ"תתן גז", אבל איך אפשר לתת גז אחריך, אוטובוס יקר, כשאתה נוסע על 15 קמ"ש וגם זה רק בירידות? 

הבתים בצד הכביש ברמות משתנות של פשטות, על הציר שבין בתי אבן נאים לבקתות קש בסיסיות ביותר (כאלה שההוריקן שחלף במזרח האי בזמן שהייתנו במערבו העיף באוויר משל היו טייארות). במסעדות העממיות מגישים אוכל פשוט מן המטבח הקריאולי: עוף מטוגן, אורז עם שעועית שחורה, מעין ירק שורש שמהווה כאן תחליף לתפוח אדמה, בננות מטוגנות (בננות בקאריביים מתחלקות לסוג הדבשי שאנחנו מכירים ולסוג נוסף, לא מתוק, שמהווה גם הוא סוג של תחליף לתפוחי אדמה) ואבוקדו, הגדול כאן משמעותית מזה שלנו. מדי פעם אנו עוברים ליד בסיס צבאי ורואים את החיילים הפשוטים עובדים בשדות. לא ברור לנו אם אלה עבודות רס"ר מתקדמות או סוג של נח"ל קובני, אבל כך או כך החיילים לא נראים מאושרים במיוחד. בשדות רועים אין ספור סוסים ופרות (אם משהו קיים בקובה בשפע זה דשא וירק) ואיכרים חורשים את שדותיהם בעזרת צמדי שוורים, מה שמספק לנו הצצה לטכניקה החקלאית המיוחדת הזו, שבישראל ובסביבתה כבר לא ממש קיימת. לאפיהם של הענקים הללו מוכנסת טבעת ברזל, מעין נזם גדול, שאליה קשורות המושכות שבידי החוואי. כשחבל מחובר לך ישירות לאף יקרו שני דברים: קודם כל לא תעז להתחכם עם מי שאוחז בו. כך הופכים השוורים אדירי הכוח לחיות צייתניות ושקטות מאד. מעבר לכך, כך יכול החוואי לשלוט בהם שליטה מוחלטת בכל הקשור לניווט והיגוי. השימוש בסוסים בקובה אמנם נרחב מאד, אבל כשצריך לסחוב חומרי בניין או סלעים, או לחלופין לפלח את האדמה הקשה בלהב המחרשה, מפנים הסוסים את הבמה לשוורים, הכלים הכבדים באמת.   

לסורואה אנו מגיעים לקראת ערב. העיירה נטועה בלב הג'ונגל הקובני והמראות משובבי עין. אחרי שהגענו בטעות לשערי בסיס צבאי והקפצנו שני שומרים המומים, אנו מוצאים קאסה ומתמקמים. מעצב הפנים של הקאסה היה כנראה עיוור עם שתי אצבעות בכל יד, אבל המארחים נחמדים ומסבירי פנים והבן התיכוניסט שלהם אפילו מדבר מעט אנגלית - מצרך נדיר בקסטרו-לנד. למחרת בבוקר אנו יורדים למפל הסאלטו היפהפה בערוץ הנהר הסמוך לעיירה. כאן עיסוקנו מתחלקים לשניים. אני עסוק בלטפס על סלעי המפל כדי להגיע לתחתיתו וקרן עסוקה בלא לקבל התקף לב ממעלליי. אבל הטיפוס משתלם. מפל הסאלטו נופל באופן שמותיר מספיק מקום לעמוד מאחורי וילון המים שהוא יוצר. המראה של ההרים העצומים מכוסי הסבך הירוק והדקלים מבעד למסך המים הענק הוא מראה מיוחד במינו. גם הבריכות הטבעיות במורד הזרם צלולות ומרעננות.

רעננים ורחוצים אנו יוצאים לדרך לכיוון פלאיה לארגה וצריכים להחליט אם לחזור לאוטופיסטה ולעשות עיקוף גדול דרך הוואנה שבצפון או להמשיך לנסוע ב"כבישים הרגילים". ההחלטה שלנו נופלת (לא מפתיע, אתם כבר מכירים את אבא שלכם) על כבישי החתחתים של דרום האי. כאן שום מפה כבר לא תעזור. ג'י.פי.אס? עוד לא קיים כאן. שילוט דרכים? שילוט הדרכים בקובה הוא ענין אקראי לחלוטין (משלטים עד שנגמרים השלטים או עד שנמאס לפועלים). כך אנו מחליקים בטבעיות לפתרון הבסיסי: לפתוח חלון ולשאול. כל הקובנים שעצרנו, מי על סוס, מי על אופניים ומי ברגל, עצרו ועשו ככל שביכולתם לעזור לנו. גם גשם שוטף שפרץ לפתע לא מנע מהם להישאר לעמוד ללא מחסה ליד הרכב ולהמשיך להסביר לנו כיצד לנסוע בספרדית מתפרצת ונלהבת ובמשפטים ארוכים שלא קשורים בשום צורה לשברי הספרדית העלובים שבעזרתם ניסחנו את השאלה.

הכפרים כאן הם הדלים ביותר שראינו עד כה. בתים רבים בנויים בוץ וקש ולא מרוצפים בכלל. החשמל בא והולך כשמתחשק לו. הביוב זורם ברחובות ותחבורה ממונעת כמעט ולא קיימת. אפילו ילדי בית הספר חוזרים הביתה על כרכרה מרובת ספסלים. תחנות האוטובוס הענקיות שבנתה ממשלת המהפכה עומדות ריקות. אף אוטובוס לא מגיע לכאן, וגם הפיג'ו החבוטה שלנו מושכת את מבטיהם הסקרניים של בני הכפר כולו. 

פלאיה לארגה (בתרגום מילולי: חוף ארוך) היא עיירת חוף מנומנמת. בדרך אליה עוצרים אותנו שוטרים (מזל טוב! פעם ראשונה בקובה) ואז מתברר שמטרת הפעולה היא בעיקר לסדר טרמפ לחברם שיוצא לחופשה לביתו שבעיירה. השוטר החביב שהתמקם לנו במושב האחורי מתגלה כברכה גדולה, כי לרגל ביקור אזורי של בוס גדול במשטרת קובה עוצרים שוטרים את הרכב שלנו כל שתי דקות. אולם ברגע שנפתח החלון ולעיני השוטרים נגלה הטרמפיסט שלנו, הם משחררים אותנו לאלתר ולחיים טובים מבלי לעכב אותנו לשנייה.
בבוקר אנחנו מגלים קרפדה קטנה צמודה לדלת הרכב מבפנים. ניסיון מגושם להבריח אותה החוצה גורם לה לזנק דווקא לתוך הרכב. מזה הרגע אנו מתחילים משחק חתול ועכבר עם הגברת שהולכת ומתחפרת אי שם ברחבי הפיג'ו. בלית ברירה החלטנו להמשיך יחד איתה. 

הדרך מפלאיה לארגה לחירון כבר מוצפת שלטי ענק אודות הניצחון על "האימפריאליזם החזירי האמריקאי" בקרב חירון באפריל 61', שכבר סיפרתי לכם עליו, אבל את עינינו צד דווקא שלט שונה המציין אתר הנצחה לרגל 50 שנה למשהו. לא לגמרי הבנו את מי או מה מנציחים פה בדיוק, אבל החלטנו לבדוק. שביל עיזים צר מוביל אותנו למעבה היער ואנחנו מתחילים לתהות מה הטעם לבנות אנדרטה רחוק כל כך מהכביש הראשי. כשאנו מגלים לאן הגענו בסוף, שלוש בקתות קש באמצע שום מקום ללא נפש חיה נראית לעין (אם לא נחשיב כלב מעולף ושתי חתולות בטשטוש הכרה) גברה פליאתנו אף יותר. או אז הופיע מעבר לפינת הבקתה הראשונה איש צנום ונמרץ עם חולצת צ'ה מחייבת וחיוך גדול. זהו גיירמו, מנהל האתר, שמדבר מעט אנגלית, ולאחר שהוא מתאושש מן התדהמה שאחזה בו נוכח שני התיירים הישראליים שנפלו עליו מן השמיים ומתנצל שוב ושוב על הופעתו המיוזעת ("אנחנו פשוט בעבודות שיפוצים כאן") – הוא נפנה להסביר לנו לאן בעצם הגענו. 

ראש השנה האזרחי הוא חג משפחתי מאד בקובה. ובכל זאת, את ארוחת הערב הראשונה והחגיגית של ראשית שנת 1960, השנה החדשה הראשונה תחת שלטון המהפכה, בחרו שליט קובה הטרי פידל קסטרו ושלל הברבדוס במטהו ("אל ברבדוס",המזוקנים, היה הכינוי של אנשי הגרעין הקשה של המהפכה, שבשנות מחבואם בהרים גידלו זקני פרא על פניהם. רובם נשארו עם הזקנים גם אחר כך. פידל מטפח את שלו עד עצם היום הזה כידוע) להעביר בחברת שתי משפחות כפריות במחוז פלאיה לארגה. היו אלה משפחות חוואים עניות, שגרו בבקתות שגגן קש וקירותיהן כלונסאות עץ מחופות עלי בננה יבשים. נכון לראשית 1960 היו לכל אחת מהמשפחות שישה ילדים, שישנו על מיטות נצרים בחדר פצפון אחד עם הוריהם (ההורים במיטה זוגית ועוד שלושה ילדים בכל אחת משתי המיטות הנוספות שבחדר). הקובנים התרשמו והתרגשו כל כך מן המחווה הזו (כפי שאולי כבר ציירתם במחשבתכם את שליטי קובה שקדמו לפידל, חוואים עניים עניינו אותם כשלג דאשתקד) עד שקמו והקימו אתר הנצחה שלם שמוקדש אך ורק לארוחת הערב הזו. באתר שתי הבקתות המקוריות ועוד בקתה חדשה ובה ספרייה אזורית לשימוש תושבי המחוז.

סיירנו עם גיירמו במתחם והתרשמנו במו עינינו מתנאי המחיה העלובים שהיו נחלת חלקן של משפחות החוואים, כמו גם מן הספוטים המקוריים בהם פידל ישב ("ממש כאן! על הכיסא הזה!"), אכל, עמד, שיהק, שתה, נישנש, נאם וגירד בזקנו. "כעת", מכריז גיירמו בהתרגשות, "אין עוד משפחות בקובה שגרות בבקתות כאלה. המהפכה הוציאה אותן מן העוני והדלות והעניקה להם בתים וטרקטורים!". אנו נזכרים שבכל קובה ראינו אולי טרקטור וחצי בתוך שלל הסוסים וצמדי השוורים, אבל לא נעים להרוס לגיירמו החביב את התמונה היפה שטווה לעצמו ולנו. קירות הבקתות והספרייה מלאים בתמונות מוגדלות של פידל והברבדוס מסייירים בחוה וטועמים מן התבשילים הפשוטים שהכינו החוואיות לכבודם. לצד התמונות שירי הלל ושבח לפידל ולמהפכה. אני מנסה לקרוא שיר אחד וגיירמו, אחוז תחושת שליחות, מתנצל על יכולות השירה שלו ומתחיל לשיר בקול דקיק אך מלא חשיבות ועזוז וגדולת הרגע את המילים. 

אפשר להבין את גיירמו. יכול מאד להיות שגם הוריו יצאו ממציאות של חיים בבקתות פרימיטיביות אל מציאות מודרנית ומתקדמת יותר בזכות המהפכה, אבל אנו שואלים את עצמנו האם העובדה הזו מסמאת את עיניו ומונעת ממנו לראות כיצד פולחן המהפכה בכלל, ופולחן האישיות של פידל בפרט (בו הוא נוטל חלק פעיל במיוחד) הם כיום בין הדברים השרירים היחידים שנשארו ממהפכת 59'. אני שואל אותו מה יקרה אחרי שהאחים קסטרו יזדכו על הציודים ויצטרפו לצ'ה גווארה ולקמיליו סייפואגוס שמחכים להם כבר כמעט שישים שנה בגן העדן של המהפכנים. כמו קובנים רבים אחרים, פטריוטים יותר או פחות, הוא נמנע מלהשיב. "קה סרה סרה", הוא אומר. מה שיהיה יהיה.    

אנו נפרדים לשלום מגיירמו החביב והנרגש ומתגלגלים דרומה על קו החוף של חצי האי סאפאטה. בהמשך נספר לכם על ביקורנו בפלאיה חירון ובמוזיאון המושקע שבנו הקובנים כדי להכניס ליאנקיז אצבע בעין, על סרטנים באדום-שחור, על נהג ביסיטקסי אומלל בטרינידד ועל חוויה הזויה באמצע סופת גשמים בסיינפואגוס. עוד בתפריט: קאיו קוקו וחופיו הלבנים; סנטה קלרה, עיר שהיא כל כולה צ'ה גווארה וגם סופה של הקרפדה מהפרק הנוכחי. יהיה מעניין. אל תלכו רחוק. 

ועד אז, לבינתיים, נשיקות חמות וחיבוקי ענק, מאתנו, האוהבים והמתגעגעים מאד, קרן ואבא המטיילים בעולם 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה