והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 5 בנובמבר 2016

הטיול שלנו לקובה: מכתב רביעי בסדרה



ילדים אהובים,

שכרנו רכב! פיג׳ו 208 שחורה, ממש כמו באיטליה רק בגרסה הקובנית (בלי טאסות, בלי אנטנה, בלי גריל, בלי מגב אחורי, בלי ברקסים, בלי חריצים בצמיגים ובלי עוד כל מיני דברים, נחוצים יותר או פחות). ראול מחברת ההשכרה שבמלון פנורמה במירמאר מסרב להתרגש מחלקיות הרכב. ״אסטה קובה, מי אמיגו. פה יודעים לתקן רק שברולטים ואולדסמובילים משנות החמישים. הפיגוט (כך קוראים כאן לפיג׳ו) הזו תיסע עד שתפסיק לנסוע ואז נזרוק אותה ישר לאטלנטיקו״ (ראול מדגים בדרמטיות תנועת זריקה מהמלון לאוקייאנוס) ונזמין חדשה.

קצת אחרי הוואנה אנו עוברים בעיירת הנמל הקטנה מריאל. מכאן הפליגו מעל מאה אלף קובנים (שמאז מוכרים בקובה כ״מריאליטוס״) לארצות הברית בעידוד אמריקאי. רק אחר כך גילו היאנקיז שפידל עשה להם וואחד קונץ ומילא את שורות המריאליטוס בפושעים, קרימינלים ובעלי בעיות פסיכיאטריות ובעצם השתמש בעובדה שארה״ב היתה להוטה כל כך לעשות לו ננה בננה כדי לנקות את קובה מכל מי שלא בא לו טוב בעין.

אנחנו עולים על האוטוסטרדה הנמתחת מהוואנה מערבה לכיוון מחוז פינאר דל ריו. התמרורים מרשים לנסוע על 100 קמ״ש אבל למעשה זו בדיחה גרועה. אם חשבנו שרק הכבישים המשניים בקובה נראים כאילו אלוהים עבר עליהם עם פומפיה, גילינו שהאוטופיסטה, האוטוסטרדה הקובנית, היא אולי בעלת שלושה נתיבים לכל כיוון אבל לא שונה מהותית במובן הזה. קצת קשה לנסוע על 100 קמ״ש כשאתה חולק את הדרך עם בורות, מהמורות, סדקים, עגלות, שלוליות, פרות, סוסים, אופניים, תרנגולות, קטנועים, עיזים, לאדות וביסיטקסים.

ובכל זאת קרן מנווטת במיומנות את הפיג׳ו השחורה בינות לכל המכשולים ומעבר לעיקול הדרך נגלה לעינינו הנוף עוצר הנשימה של וואייה דה וינייאלס, עמק וינייאלס. איך נתאר לכם אותו? בתוך עמק פורה ורחב ידיים שאדמתו אדומה פיזר הצייר הגדול עשרות הרים שהם בעצם סלעי ענק מכוסים עד תום בצמחיה ובדקלים גבוהים. אם יצא לכם לראות את הסרט ״אוואטאר״ - הם נראים כמו ההרים התלויים שבסרט, רק על פני האדמה. בשמיים הכחולים משייטים המוני נשרים, שחורים וכבירי כנף. נוף מרהיב עין ומיוחד מאד, מעט סוריאליסטי אפילו.

הכפר וינייאלס, בטבורו של העמק, חושף בפנינו קובה אחרת לחלוטין מזו התזזיתית והדחוסה של הוואנה. כפר שקט ושלו, שתושביו גרים בבתים צבעוניים ומוקפי גינות. את הכבישים בו אנו חולקים בעיקר עם סוסים ועגלות. נראה כי העובדה שעמק וינייאלס הוא מיעדי התיירות הכי פופולריים בקובה עושה טוב לתושבי הכפר. כמעט כל משפחה מחזיקה קאסה פרטיקולר (הגרסה המקומית לצימרים) ורמת החיים כאן גבוהה יחסית.

לצד הכביש בפאתי הכפר עומדת סניורה דני וצדה אותנו בלי מאמץ. הקאסה שלה מרווחת ונעימה, ודאי ביחס לזו שהיתה לנו בהוואנה. כבר שעת בין ערביים ואנחנו יושבים על כסאות נדנדה ונחים מהנסיעה המתישה, נעצבים מעט על כך שאת ראש השנה נחגוג לבדנו. לפתע עוברים ברחוב מולנו זוג ישראלים שמפטפטים בעברית. אנו מברכים אותם בברכת שנה טובה והם מברכים אותנו בחזרה ולא מבינים למה אנחנו לא נמצאים בסעודת החג עם כל השאר. כמעט לא האמנו למשמע אוזנינו, אבל מסתבר שבעיירה גדושת הישראלים התארגנה באופן כמעט ספונטני סעודת חג. באחת מן המסעדות ליד הכיכר המרכזית נפתח שולחן ענק, ולא פחות מחמישים חוגגים, כולל עבדיכם הנאמנים, הסבו סביבו לסעודת חג עם פפאיה ואננס בדבש, דגים ושאר ירקות. דני, בעלת הקאסה שלנו, לא הצליחה להבין איך רבע שעה אחרי שהגענו לוינייאלס בלי להכיר איש אנחנו כבר יוצאים לסעודת חג עם עוד חמישים חברים.

ראינו כי טוב בוינייאלס והחלטנו להישאר בה כמה ימים. אחת מתחנות החובה בעמק היא סיור על סוסים לאורכו ולרוחבו, ואנחנו מצטוותים אל המדריך שלנו, פדרו, ואל הסוסים שלנו, מנולו וצ׳ימפה. הסוסים שקטים ופוסעים בצייתנות אבל פדרו החינני לא סותם לרגע. הוא דובר סוג של אנגלית וחש צורך עז לשתף אותנו בכל פרטי שגרת יומו, כמו גם בכל קורותיו מרגע לידתו ועד עצם היום הזה. כשהוא לא מפטפט את עצמו לדעת, פדרו עסוק בלזרז את הסוסים (בעיקר את מנולו, שמגלה אדישות יחסית כלפי המשימה) או נותן קולו בשיר ומרביץ רומנסרות נוגות בעודנו חוצים את העמק. הדיבורים והשירים נקטעים רק כשפדרו פוגש אנשים בדרך. הגברים זוכרים לקריאות ״אומברה!״ (״גבר!״) והנשים לנשיקה על הלחי. כשאנחנו מגיעים לנקודות חניה מצטרפים לפדרו גם המדריכים האחרים ומפגינים ידע מסוים בעברית (״סבבה אגוסין״, ״יון טוב״, ״מה הנצב״).

נופי העמק מהממים ביופיים. חקלאים פזורים לאורכו ולרוחבו, חורשים את האדמה בעזרת צמדי שוורים ומחרשות עץ פרימיטיביות או כורתים קני סוכר בעזרת מצ׳טות גדולות. עוד ראינו בסיורנו בעמק מערות נטיפים שהלכו ונפערו במשך אלפי השנים מתחת לסלעי הענק הגיריים של וואייה דה וינייאלס. חלקן שימשו כמסתור לעבדים השחורים שנמלטו משוטי אדוניהם בתקופת העבדות באי. במערה אחרת, קאביה דל אינדיו (מערת האינדיאנים) שטנו בסירה על מימי נהר שזרם דרכה עד לפתחה האחר. על צלע שלם של אחד מסלעי הענק צייר אמן קובני ציור קיר אדיר מימדים כמחווה לציורי המערות של האדם הקדמון. את העמק מקיפות גם נקודות תצפית שמאפשרות לנפש להתמלא ולהתפעם מנופי גן העדן שלו.

כשאנו לא מסיירים בוואייה דה וינייאלס אנו נחים לנו בכפר היפה ונהנים מהמוסיקה במסעדה שמול כיכר הכנסיה שמנגנת אחת הלהקות היותר מוצלחות שראינו על האי. בכיכר אנחנו גם פוגשים את ניק, קובני שחי כבר שמונה שנים בפלורידה ובא לוינייאלס, כפר הולדתו, כדי להיפרד מסבתו בת ה-102. ניק מספר על ההלם שחש כשראה לראשונה אמריקאים מבקרים בבוטות את אובמה בלי חשש שייעצרו, אבל אפילו הוא מנמיך מעט את קולו כשהוא מדבר בגנות שלטון קסטרו. כעת הוא אחוז לבטים בין החופש שמציעה לו אמריקה לבין הגעגועים למולדת. מחד, אם יחזור לקובה ייאלץ לוותר על אזרחותו האמריקאית ועל חירותו. מאידך תחושת העליונות של הלבנים על ההיספנים באמריקה מוציאה אותו מדעתו. אז מה יהיה! אאורה נו סה, כרגע אין לדעת...

השכם בבוקר היום האחרון בוינייאלס קרן עושה לי הפתעה ומארגנת לי נהיגה בפונטיאק 55׳ של סניור דני. מה אגיד לכם, לנווט ספינת משא זו משימה קלה יותר מלנהוג על התפלצות המוטוריות האלה, אבל צלחתי גם את זה בשלום והוספתי חווייה נוספת לבאקט ליסט.

כעת אנו יוצאים בדרכי חתחתים מוינייאלס לסורואה, וממנה לפלאיה לארגה, חירון (זוכרים?), סיינפואגוס וטרינידד.
ועד אז, נשיקות חמות, חיבוק גדול ומלאן געגועים מאתנו, קרן ואבא המטיילים בעולם 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה