והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום רביעי, 28 בדצמבר 2016

חשקי חזקי

אחת מחוזקותיו המובהקות של "החטאים", סרטו החדש והמרשים מבחינות רבות של אבי נשר, הוא הפסקול המשובח שלו (שנגזר ישירות מעיסוקה של הגיבורה הראשית). הפסקול כמכלול ראוי לשבח, אולם בעיניי (הלא אובייקטיביות) בולטת לטובה בחירתו של נשר לפתוח אותו עם שירת מקהלה נהדרת של פיוט עתיק יומין שחיבר רבי יצחק אבוהב דה פונסיקה, מרבני הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם (בתמונה), לכבוד חנוכת בית הכנסת של הקהילה בשנת 1675 - מעמד בו נכחו קרוב לוודאי גם אבות אבותיי ממשפחות ויירה ורודריגז-גארסיא. הפיוט, "חשקי חזקי" שמו, מושר כבר שנים בידי הרכבים ווקאליים שונים (ואף נכלל באנתולוגיה שהוציא המכון לחקר המוסיקה היהודית מבית האוניברסיטה העברית לכבוד היצירות הליטורגיות של קהילת אמסטרדם) אולם נדמה כי "החטאים", שמקדיש לפיוט את הסצנה הפותחת שלו, עושה עמו חסד מאוחר ומקדם אותו צעד נוסף אל מקומו הראוי לו על במת התרבות הישראלית.

חִשְׁקִי חִזְקִי מִדֵּי יוֹם יוֹם
מַהֵר הָאֵר מַלְכִּי חָשְׁכִּי
רִמְשִׁי שִׁמְשִׁי עוֹד לֹא יִכְבֶּה
 יָאִיר לִי אוֹר שִׁמְשֵׁךְ מַלְכִּי
עוּרִי עוּרִי נֵבֶל עָשׂוֹר
בְּקוֹל זִמְרָה שִׁירִים שִׁירִי
יַרְחֵךְ זַרְחֵךְ לֹא יָבוֹא עוֹד
 כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי

הפיוט המופלא הזה, מעט המחזיק את המרובה, הוא שירה יפהפייה של תקווה והתחדשות - תחושות שוודאי פיעמו בבני הקהילה באמסטרדם של המאה ה-17. אמסטרדם היתה אז אי של חירות בתוך אוקיינוס בוער של שמד ורדיפות והקהילה ודאי חיה ופעלה תחת רושם עז של הקלה והצלה. לסמלה היא קבעה את הפניקס, עוף החול העולה מתוך האש והלהבות, בבחינת "התנערי מעפר קומי".
כמה עשרות שנים לאחר כתיבתו הולחן ״חשקי חזקי״ בידי אברהם קסרס, מחשובי המלחינים בקהילה. הלחן של קסרס מבטא היטב את העושר המוסיקלי שהיה נחלת חלקם של היהודים הספרדים באמסטרדם, אשר מיזגו את הלחנים והמקצבים שהביאו איתם מארצות גלותם עם מיטב מוסיקת הרנסנס האירופית.
קצת יותר ממאתיים שנה לאחר מכן יעלה שוב הכורת על הקהילה הפורחת וחדורת התקווה. שמשה יבוא וירחה ייאסף. רוב בניה, בתוכם כמעט כל בית אבי, יעלו בעשן הכבשנים השמימה ואור הישועה המיוחל ישוב וייסוג מפני הנוראה שבחשכות (שהיא גם זו המניעה את עלילת "החטאים").


***
היות ולא מצאתי ביאור מסודר לפיוט החלטתי להרים את הכפפה. אני מודה ליהונתן ורדי על עצותיו הטובות והערותיו המחכימות, המשוקעות ברשומה זו, ולחברי מתניה מאלי שחיבר בינינו.

חִשְׁקִי חִזְקִי מִדֵּי יוֹם יוֹם
ראיתי תרגומים רבים לאנגלית המתרגמים "desire and get stronger", דהיינו "חשקי חזקי" כציווי נקבה. אחרים תרגמו "my beloved, strengthen me" - אהובתי, מושא חשקי, חזקי אותי - דהיינו "חשקי" ככינוי ו"חזקי" כציווי.
לדעתי נכון יותר לפרש ככינוי לאלוה, כפי שניתן למשל למצוא "מְנַת חֶלְקִי וְצוּר חִזְקִי וְחִשְׁקִי" בפיוט "אלוהי אל תדינני כמעלי" של יצחק אבן מר שאול, פייטן ספרדי בן המאה העשירית, אשר פיוטו זה היה ודאי מוכר ר' יצחק אבוהב דה פונסיקה ולקהילתו ממחזורי ראש השנה. האלוה הוא חזקו וחשקו של המחבר מדי יום ביומו, מקור כוחו ואהוב לבו.

מַהֵר הָאֵר מַלְכִּי חָשְׁכִּי
כפשוטו. ראיתי גרסאות הגורסות "מהר האר מלכי חשקי". ונראה לי שטעות היא זו.

רִמְשִׁי שִׁמְשִׁי עוֹד לֹא יִכְבֶּה
רמשי: ערבי. מ"רמשא" – ערב בארמית. ראיתי שפירשו "רמשי, שמשי עוד לא יכבה" כפניה לערב, בבחינת: יידע הערב האורב כי שמשו של המחבר לא כבתה. ואולם נראה יותר לפרש את 'רמשי' כתיאור זמן: גם במהלך רמשי, שמשי לא יכבה. (להעדר אות השימוש ב' או מלת יחס אחרת, השוו למשל בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ [במדבר טז, ה] כאשר בפועל המשמעות היא "בבוקר" וכך עוד רבים במקרא).
 
יָאִיר לִי אוֹר שִׁמְשֵׁךְ מַלְכִּי
כפשוטו.  ונכון העירוני שראוי לנקד שִׁמְשָׁךְ, בקמץ, בכינוי קניין לזכר על דרך הארמית וכמה מניקודי ההפסק שבמקרא, אולם בחרתי להותיר הניקוד כדרך שהפיוט נפוץ ומושר.

עוּרִי עוּרִי נֵבֶל עָשׂוֹר
בְּקוֹל זִמְרָה שִׁירִים שִׁירִי
ייתכן כי הפניה היא אל הנבל (בלשון נקבה, על אף ש"נבל" הוא זכר) באופן המהדהד את תהלים נז, ט: עוּרָה, כְבוֹדִי; עוּרָה, הַנֵּבֶל. אולם דקדוקית נראה נכון יותר לפרש כי הפנייה היא אל כנסת ישראל (או ישירות אל הקהילה), וממילא יש לקרוא כאילו נכתב "עורי עורי, בנבל עשור ובקול זמרה שירים שירי". ואולי ייתכן לומר כי שתי ההבנות נכונות וכי המחבר רצה לחתום את רושם שתיהן בפיוטו.
הצירוף 'עורי עורי' מופיע כמה פעמים במקרא, בישעיהו נב,  עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ, צִיּוֹן; בישעיה נא, עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז, זְרוֹעַ ה' ובשירת דבורה, עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה,  עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי-שִׁיר

יַרְחֵךְ זַרְחֵךְ לֹא יָבוֹא עוֹד
לפי ישעיהו ס, כ: לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי יְהוָה יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ
שמשם של ישראל לא תשקע עוד (המקרא עושה שימוש בשורש ב.ו.א כדי לתאר את שקיעת השמש. ראו למשל: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, וַעֲלָטָה הָיָה, בראשית טו, יז) וירחם לא ייאסף (ישקע, ייעלם).

כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי
לפי ישעיהו ס, א: קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד יְהוָה, עָלַיִךְ זָרָח (מופיע באופן זהה גם בפיוט "לך דודי", המוקדם ל"חשקי חזקי": הִתְעורְרִי הִתְעורְרִי, כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אורִי).

הביצוע המצורף כאן של מקהלת אקורד, ואילו כאן תמצאו ביצוע נוסף ומצוין פרי יוזמת המכון לחקר המוסיקה היהודית בירושלים, מבית האוניברסיטה העברית


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה